כדי לעבוד עם שבויי מלחמה, האוקראינים מדכאים את רגשותיהם כלפי האויב". תקשורת עולמית על המלחמה ב-26 באוקטובר "במשך שנתיים, הרוסים היחידים שאולג ראה ניסו להרוג אותו בקרב. כעת מאות מהם מקיפים אותו, לבחירתו, במחנה לשבויי מלחמה רוסים", פותחת הכתבה ב"ניו יורק טיימס" על שישה אוקראינים שנאלצים לדכא את רגשותיהם בזמן שהם עובדים במחנה לשבויי מלחמה רוסים בלבוב. הגיבור הראשון של הטקסט, אולג, נפצע בשדה הקרב. הוא מספר שהסכים לעבודה הזו כדי להבין האם יחיה כל חייו בשנאה כלפיהם. ביום הראשון הוא הופתע מכך שהוא לא חש כעס, ואז הוא התחיל להזדהות עם כמה - אבל הוא אוסר על עצמו לחוש חיבה כלשהי. אדם מסתיר את עבודתו במחנה בלבוב מכולם מלבד אשתו. אחיו ואחייניו עדיין נלחמים בחזית, והוא לא יכול לומר להם שאכפת לו מהרוסים השבויים. הגיבור השני, איוון, שבשנת 2022 סייע ביצירת המחנה הראשון, ואחר כך את המחנה בלבוב, אומר שמרגע תחילת המלחמה המפגש עם שבויים רוסים לא היה נוח לכולם ו"כולם נאלצו לחצות גבול פנימי מסוים". רומן במחנה אחראי על האוכל. כשרומן כבר עבד כאן, בן דודה של אשתו נהרג בקרב, והבעל נאלץ לצאת לחופשה כדי ש"הלהבה הרגשית תכבה מעט". לאחר שחזר לעבודה, הוא צמצם את התקשורת עם האסירים. אולקסי, שמגיע מאזור דונייצק, שומר לא רק על מרחק רגשי אלא גם על מרחק פיזי - הוא אומר שאם יודעים איזה סוג של אנשים עומדים מולו, עדיף להתרחק. חובש המחנה רוברט לא יכול להרחיק את עצמו. הוא למד שמטופליו יהיו רוסים רק כשיגיע ליום הראשון של המבחנים, ובתחילה שאל את עצמו ללא הרף אם הוא בוגד בארצו, בחברים שלו בצבא ובחבריו בני ארצו שנהרגו.