8 בנובמבר (26 באוקטובר, בסגנון ישן) הוא יום דמטריוס הקדוש לפי הלוח העממי.
יום הזיכרון לקדוש המעונה הגדול דמטריוס מתסלוניקה, פטרון הלוחמים ומגן ארץ הולדתו. אנשים אמרו: "לפני דמיטרי אין חורף, אחרי דמיטרי אין סתיו." האמינו שמהיום הזה החורף סוף הגיע לידיו.
בכפר אמרו: "בשבוע של סבא, ההורים ינשמו לרווחה!", תוך שהם זוכרים היטב שהחיים לא מסתיימים כאן עלי אדמות, אלא בתעלומת המוות עוברים לאינסוף.
"אם ההורים שלך בחיים, כבד אותם, אבל אם הם מתים, זכור אותם!", "זה לא מאה לחיות, אלא מאה לזכור!", "מי זוכר לעתים קרובות יותר, חוטא פחות!", "אם אתה תופס אותם, אתה שותה בירה, אם אתה לא תופס אותם, אתה זוכר אותם עם בירה!", "איך מלניה הייתה, ככה תזכור את האדמה, "זכור את האדמה, כי ככה היא זכורה!" זבל, אבל אדם - מי זה?" הזנות!
במילים אלו ובעוד הרבה, רבות אחרות, העידו פשוטי העם כיצד זכרו וכיצד הנציחו את אלו שיצאו לעולם אחר.
ובכלל, בימים עברו, קרובי משפחה נתפסו כתקווה וערך רב: "אדם חזק עם קרוביו!", "הוא יתום שאין לו מי לזכור!"
עם זאת, בחג המתים הזה אפשר היה לצפות ב"שמחת" החיים ברוסיה העממית.
נסיבות אלו נבעו ישירות מאמונותיהם של העם, כי שם - מעבר לקבר - כל אלה הטעונים, חולים, סובלים בחיים הארציים האלה, כולם עצובים מהגורל, כולם חסרי כל בעולם בן תמותה, חולף זה, שמחים.
למען "שמחה" כזו, נערך שולחן הלוויה לדמיטרי עם שפע של בירה משכרת.
פנקייקים, ג'לי וקוטיה תמיד הוכנו לאירוע הזה.
קיסל היה עשוי חמוץ, וככלל, מחמוציות, לינגונברי, דומדמניות, דומדמניות או תפוחים, אך לא מחלב.
כותיה הייתה מנה של גרגירי חיטה מלאה מאודים ומבושלים, מתובלים בדבש ופירות.
הגרגירים כאן סימלו אמונה בתחיית המתים, ודבש - מתיקות חיי הנצח של צדיקים.