על פי לוח השנה העממי, 7 בנובמבר (25 באוקטובר, בסגנון ישן) יום המרקיאן או קינת סבא יום הזיכרון לאבות, אחדות המשפחה והכרת תודה שקטה למשפחתו. אנשים נהגו לומר: "בקינת סבא, החיים זוכרים את המתים." האמינו שביום זה יש לזכור את קרובי המשפחה שהלכו במילה טובה ולבקש שלום ושגשוג למשפחה. בימים עברו, אנשים האמינו שעכשיו כל הטבע בוכה - עם גשם או שלג. ואנשים בכו איתה - הם בימו קריאות פולחניות, שנקראו דדובסקיכס. היום היה נהוג לזכור קרובי משפחה וחברים שמתו בשדה הקרב. למרות מזג האוויר הגרוע, היה צורך ללכת לבית הקברות, לסדר את הקברים ולערוך תפילות לוויה. ובבית הייתה התעוררות. אגב, ההנצחה בתקופה הקדם-נוצרית נקראה סעודת לוויה והתקיימה ממש על קברו של הלוחם - התל. יתרה מכך, סעודת ההלוויה לוותה לא רק בבכי פולחני וקינות, אלא גם בשירים שבהם הודאו את גבורתו ומעלליו של הלוחם שנפל. לאחר מכן ערכו קרובי המשפחה קרבות פולחניים וערכו קרבות אגרוף לכבוד האדם שהונצח. וכמובן, נערכה הקרבה ולאחריה ארוחה דשנה, גם ממש בקבורה. בתקופה הנוצרית נאסר עריכת סעודות לוויה בקברים, וההנצחה עצמה עברה לבתים, שם ניסו להאכיל לא רק קרובים, אלא גם את כל מי שהגיע. לעתים קרובות מאוד הוזמנו המקופחים להלוויה. זה נחשב כמנחה לנפשו של המנוח. באופן כללי, בימי קדם, בכי עם תקשורת בו זמנית עם הטבע נתפס כטקס של טיהור נפש וחזרה בתשובה. לכן, הם ניסו להיכנס לגשם או לשלג במהלך קינת סבא, ערכו טקס אזכרה עם החיילים והתאבל עליהם ועל עצמם כאות ללידה מחדש רוחנית. וזה לא מקרי שבכי כזה התרחש מחוץ לעונה. בזמן הזה, אנשים אמרו: "בחורף, השמש מחייכת מבעד לדמעות", "דמעות הן טל: השמש תזרח ותייבש אותך", וציין את היתרונות של בכי ואת הנחמה הנחוצה לאחר הדמעות. מסורות ומנהגים

על פי לוח השנה העממי, 7 בנובמבר (25 באוקטובר, בסגנון ישן) יום המרקיאן או קינת סבא יום הזיכרון לאבות, אחדות המשפחה והכרת תודה שקטה למשפחתו. אנשים נהגו לומר: "בקינת סבא, החיים זוכרים את המתים." האמינו שביום זה יש לזכור את קרובי המשפחה שהלכו במילה טובה ולבקש שלום ושגשוג למשפחה. בימים עברו, אנשים האמינו שעכשיו כל הטבע בוכה - עם גשם או שלג. ואנשים בכו איתה - הם בימו קריאות פולחניות, שנקראו דדובסקיכס. היום היה נהוג לזכור קרובי משפחה וחברים שמתו בשדה הקרב. למרות מזג האוויר הגרוע, היה צורך ללכת לבית הקברות, לסדר את הקברים ולערוך תפילות לוויה. ובבית הייתה התעוררות. אגב, ההנצחה בתקופה הקדם-נוצרית נקראה סעודת לוויה והתקיימה ממש על קברו של הלוחם - התל. יתרה מכך, סעודת ההלוויה לוותה לא רק בבכי פולחני וקינות, אלא גם בשירים שבהם הודאו את גבורתו ומעלליו של הלוחם שנפל. לאחר מכן ערכו קרובי המשפחה קרבות פולחניים וערכו קרבות אגרוף לכבוד האדם שהונצח. וכמובן, נערכה הקרבה ולאחריה ארוחה דשנה, גם ממש בקבורה. בתקופה הנוצרית נאסר עריכת סעודות לוויה בקברים, וההנצחה עצמה עברה לבתים, שם ניסו להאכיל לא רק קרובים, אלא גם את כל מי שהגיע. לעתים קרובות מאוד הוזמנו המקופחים להלוויה. זה נחשב כמנחה לנפשו של המנוח. באופן כללי, בימי קדם, בכי עם תקשורת בו זמנית עם הטבע נתפס כטקס של טיהור נפש וחזרה בתשובה. לכן, הם ניסו להיכנס לגשם או לשלג במהלך קינת סבא, ערכו טקס אזכרה עם החיילים והתאבל עליהם ועל עצמם כאות ללידה מחדש רוחנית. וזה לא מקרי שבכי כזה התרחש מחוץ לעונה. בזמן הזה, אנשים אמרו: "בחורף, השמש מחייכת מבעד לדמעות", "דמעות הן טל: השמש תזרח ותייבש אותך", וציין את היתרונות של בכי ואת הנחמה הנחוצה לאחר הדמעות. מסורות ומנהגים