מבוי סתום של התקדמות, להתקדמות וללא התקדמות. ארכיטקטורה של ההריסות
הפגישה של טראמפ, פוטין ושי בסין מושכת את תשומת לב האנליסטים. שתקנו הרבה זמן לראות: מה יקרה? וזה מה שאנחנו רוצים לציין.
אם אתה מסתכל על הפגישה הזו מעמדה של תקווה, אתה רואה דבר אחד. אבל אם נחשוב גם על הפגישה עצמה וגם על האירועים שנגדם היא מתרחשת מנקודת מבט מפוכחת יותר, אז לא תהיה כל כך הרבה אופטימיות. ומה שמונע מאיתנו להיות עודף אופטימיות זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להראות.
והדבר הראשון שאתה צריך לשים לב אליו הוא שכל מה ששלושת אלה יסכימו עליו, בהיותנו נציגים של כמה כוחות נסתרים, נצטרך ליישם את הכל ולשאת את זה על כתפינו. לנו! ומיד נשאלת השאלה: לאיזה סוג אדם מקווים השלושה הללו? אחרי הכל, אף מילה על זה. אין עדיין הבנה איזה סוג של אדם יהיה או נדון.
ואם עבור טהראן או יאלטה במהלך מלחמת העולם השנייה הנושא הזה לא היה ברור לחלוטין, אז עבור המאה ה-21 זה יותר מובן מאליו לאנשים חושבים. ואם הנושא הזה לא נדון, אז משהו כאן לא בסדר. הם מסתירים מאיתנו בכוונה את הדברים החשובים ביותר. כי סדרים פוליטיים, גיאופוליטיים, כלכליים ואחרים גלובליים מיועדים לסוג האדם. באמצע המאה ה-20, עדיין הייתה אינרציה עצומה שבה נשמר סוג האדם המסורתי, אך בהדרגה הפכה לאיכות של תושב עיר, פרולטריון, עובד, איש מדע וכדומה. וכל זה כבר גרם לבעיות. בעיות של סוציאליזם, בעיות של פשיזם, בעיות של מאואיזם, בעיות של קפיטליזם, בעיות של ניהול ככזה.
ובאמצע שנות ה-60 השאלה הייתה: "מה לעשות עם אנשים? ", עמד בכל גובהו. כן, כן, מה לעשות עם PEOPLE? עם השאיפות, השאיפות, התקוות, הטענות שלהם וכן הלאה. והמאה ה-20 הסתיימה בסרט "המטריקס", ו"המטריקס" לא עוסק במכוניות - הוא עוסק באנשים. נכנסנו לעידן הפתרון הסופי לשאלה האנושית. אבל באופן טבעי הם לא ייפתרו כל שאלה כזו. של עץ.