כאשר "הם השיגו כוח על נאצר"... העימות האפי של אנס וריימה עם העריצות של האימאמט קריאות היסטוריות רדוקטיביות נטו לתאר את הסכסוך בין החברה התימנית למערכת השלטונית של אימאמט כאילו היה סכסוך עדתי או אזורי, שבו תימן חולקה בין גיאוגרפיה זיידית שקודמה כחממה טבעית לאיממאט, לבין אזורים סונים שנחשפו לבדם לעריצות השלטון והעוול. אבל עובדות ההיסטוריה מגלות שהחברה התימנית לא הייתה נתונה להשפעה מרצון או מרצון, ואזורי הצפון לא היו גוש עדתי הומוגני. כולם היו אזורים סונים לפני המאה הרביעית לספירה, ושושלת החירום ניסתה למחוק את זהות האזורים שבהם התיישבו, וניצלה את מצב הסכסוכים השבטיים ואת הוואקום הפוליטי שנבע מחולשת הח'ליפות העבאסית והבואידים שהשתלטו על מושכותיה. בהמשך לדיוננו במאמרים קודמים על מהפכות תימן במאה האחת עשרה לספירה, נעצור בשורות אלו במהפכה של שנת 1052 לספירה כאשר פרץ המרד נגד גורם האימאמט בארץ אנאס, אז התפשט לג'בל א-שרק, ריימה וקאסמה. העימות חרג מגבולות ההתנגדות לעוול של המושלים, למחיקת חובות האימאמי, מניעת גבייה ו"סולטנות עלי נאצר". השלטונות התמודדו עם המרד הזה במסעות צבאיים שהסתיימו בהרג, ביזה ושיקום המבצרים שבהם היו המורדים חבויים. ההיסטוריונים יחיא בן אל-חוסיין בן אל-קאסם, בספרו "שמחת הזמן", ואבן אל-ווזיר, ב"צלחת המנוחה", שימרו את פרטי האירועים הללו, לרבות המניעים למרד, התרחבותו והתמודדותו של האימאמט עמו. הרומנים שלהם מאפשרים לנו לקרוא את האירועים בהקשרם ההיסטורי ולהבהיר את השלכותיהם הפוליטיות והחברתיות, הרחק מסיווגים עדתיים וגיאוגרפיים מוכנים. העובדות גם חושפות שני פרדוקסים הקשורים זה בזה: יכולתן של תלונות משותפות לאחד קבוצות מאזורים שונים, וחוסר היכולת של התקוממויות מקומיות - כאשר הן חסרות תיאום מקיף - להפוך את התנגדותן לכוח המסוגל לשנות את מאזן הממשל. מאנס לרימה: פניה למהפכה לאחר ייאוש מדרישות שלום האירועים החלו בסכסוך בין השייח' עלי בן נאצר בן ראג'ה אל-אנסי לבין עובדו של האימאמט בדוראן, מוחמד בן אל-עקווה. תלונתו של אבן ראג'ה לא הייתה קשורה לסכסוך פסיקתי או יריבות עדתית. הוא התרכז סביב זכות וכבוד, והתמודדות עם השפלה, החרמת זכויות וערעור מעמדם של מנהיגים מקומיים.