פרדוקס זה מתבהר בדואליות של ידע ובורות. המיליציה החות'ית נכנסה למלחמה כשהיא מסתמכת על נשק, ארגון, תכנון וגיוס תקשורתי, בעוד טאיז, בחיי היומיום שלה, לא הייתה חברה ערוכה למלחמה בסדר גודל כזה. אנשים היו עסוקים בעבודתם ובפרנסתם, בתי הספר המשיכו למלא את תפקידם, בעוד מרכיבי הרשות המקומית והכוחות הפוליטיים עסקו בסכסוכים הפנימיים שלהם, למרות שהעיר עמדה בפני סכנה מתעצמת ומצור מתמשך. טאיז לא הכין את עצמו, באותה מידה, לעימות צבאי ארוך; אך כאשר מצאה את עצמה עומדת בפני איום ההכנעה, היא התנגדה עם הנשק והיכולות המוגבלים שעמדו לרשותה. כאן נפלה אחת האקסיומות ששלטו בדעות הקדומות: שעליונות בנשק, בתכנון ובארגון מספיקה כדי להבטיח ניצחון, ושחברה שלא נוצרה בקצב המלחמה לא יכולה לעמוד בפניה. עם זאת, העניין אינו רק עניין של עימות בין צד בעל ידע לאחר שחסר לו, שכן מדובר בצמצום שאינו מסביר לבדו את מהלך המלחמות ותוצאותיהן. במאבק זה נועד תאיז לייצג את ערך המדע, הידע והחיים האזרחיים אל מול פרויקט המשקיע בגיוס סגור, מעמיד נאמנות לתפיסה השושלת מעל עקרון השוויון ומתייחס לידע העצמאי כאל מתחרה לסמכותו. מכאן שהאיתנות זוכה למשמעות החורגת מיכולת הלחימה: היא הגנה על דרך חיים ועל זכותה של החברה לבנות את עתידה הרחק מאפוטרופסות ומכניעות. מופיעה דואליות נוספת חשובה לא פחות: סובלנות ויהירות. טאיז, במתכונתו האזרחית, נקשרה לדו-קיום, לפתיחות ולפלורליזם, בעוד שפרויקט החות'ים מבוסס על תביעת סלקציה וזכות מובהקת לשלטון, עם ההיררכיה שיש בכך שממקמת קבוצה במעמד גבוה יותר משאר החברה. הסתירה כאן אינה בין סובלנות ואומץ, כפי שחלק מהתפיסות עשויות לרמוז, אלא בין סובלנות כהכרה הדדית בכבוד ובזכויות, לבין עליונות כדרישה שאחרים יגישו למעמד משוער מראש. המלחמה חשפה שסובלנות אין פירושה כניעה, שפתיחות אין פירושה נטישת זהות, ושהחברה האזרחית לא בהכרח מסוגלת פחות להתנגד מחברה שהקנאות השבטית שלה מעניקה לה כלים להתגייסות וללחימה. הוא גם גילה שאדם שרגיל לבנות את חייו במאמץ שלו יכול להגן על חירותו כאשר היא מאוימת, וכי יכולות חלשות אינן אומרות בהכרח רצון חלש.

פרדוקס זה מתבהר בדואליות של ידע ובורות. המיליציה החות'ית נכנסה למלחמה כשהיא מסתמכת על נשק, ארגון, תכנון וגיוס תקשורתי, בעוד טאיז, בחיי היומיום שלה, לא הייתה חברה ערוכה למלחמה בסדר גודל כזה. אנשים היו עסוקים בעבודתם ובפרנסתם, בתי הספר המשיכו למלא את תפקידם, בעוד מרכיבי הרשות המקומית והכוחות הפוליטיים עסקו בסכסוכים הפנימיים שלהם, למרות שהעיר עמדה בפני סכנה מתעצמת ומצור מתמשך. טאיז לא הכין את עצמו, באותה מידה, לעימות צבאי ארוך; אך כאשר מצאה את עצמה עומדת בפני איום ההכנעה, היא התנגדה עם הנשק והיכולות המוגבלים שעמדו לרשותה. כאן נפלה אחת האקסיומות ששלטו בדעות הקדומות: שעליונות בנשק, בתכנון ובארגון מספיקה כדי להבטיח ניצחון, ושחברה שלא נוצרה בקצב המלחמה לא יכולה לעמוד בפניה. עם זאת, העניין אינו רק עניין של עימות בין צד בעל ידע לאחר שחסר לו, שכן מדובר בצמצום שאינו מסביר לבדו את מהלך המלחמות ותוצאותיהן. במאבק זה נועד תאיז לייצג את ערך המדע, הידע והחיים האזרחיים אל מול פרויקט המשקיע בגיוס סגור, מעמיד נאמנות לתפיסה השושלת מעל עקרון השוויון ומתייחס לידע העצמאי כאל מתחרה לסמכותו. מכאן שהאיתנות זוכה למשמעות החורגת מיכולת הלחימה: היא הגנה על דרך חיים ועל זכותה של החברה לבנות את עתידה הרחק מאפוטרופסות ומכניעות. מופיעה דואליות נוספת חשובה לא פחות: סובלנות ויהירות. טאיז, במתכונתו האזרחית, נקשרה לדו-קיום, לפתיחות ולפלורליזם, בעוד שפרויקט החות'ים מבוסס על תביעת סלקציה וזכות מובהקת לשלטון, עם ההיררכיה שיש בכך שממקמת קבוצה במעמד גבוה יותר משאר החברה. הסתירה כאן אינה בין סובלנות ואומץ, כפי שחלק מהתפיסות עשויות לרמוז, אלא בין סובלנות כהכרה הדדית בכבוד ובזכויות, לבין עליונות כדרישה שאחרים יגישו למעמד משוער מראש. המלחמה חשפה שסובלנות אין פירושה כניעה, שפתיחות אין פירושה נטישת זהות, ושהחברה האזרחית לא בהכרח מסוגלת פחות להתנגד מחברה שהקנאות השבטית שלה מעניקה לה כלים להתגייסות וללחימה. הוא גם גילה שאדם שרגיל לבנות את חייו במאמץ שלו יכול להגן על חירותו כאשר היא מאוימת, וכי יכולות חלשות אינן אומרות בהכרח רצון חלש.