המערכה הצרפתית נגד מצרים ב-1798 הדגימה מחדש את הקשר בין שני צדי הים האדום. בריטניה קראה את התקדמותו של נפוליאון מנקודת מבט של סכנה בדרך להודו, ולכן חברת הודו המזרחית הבריטית שלחה כוח לכבוש זמנית את האי התימני מאיון בבאב אל-מנדב ב-1799, הרחק משדה המערכה הצרפתי. אבל המחסור במים, קושי באספקה וחוסר יכולתם של המגינים לשלוט בכל המסדרון הגבילו את כדאיות הכיבוש. פמייון מחלקת את המיצר לשני מעברים ברוחב ועומק שונים. לאי ניתנה הזדמנות אסטרטגית, והמים, האספקה וטווחי הנשק קבעו את גובה השקעתו. בשנות ה-30 של המאה ה-19, כוחותיו של מוחמד עלי פאשה התרחבו לתיהאמה, בעוד בריטניה מגבשת את מעמדה בעדן, אותה כבשה חברת הודו המזרחית בינואר 1839. אז נסוגו הכוחות המצריים מטיהמה ב-1840 כחלק מההתיישבות האירופית שהפחיתה את השפעתו של מוחמד עלי מחוץ למצרים. העות'מאנים חזרו לטיהאמה ב-1849, ובריטניה השיגה את מאיון ב-1857. אז הועברו סמכויותיה של חברת הודו המזרחית הממשלתית לכתר הבריטי ב-1858, ועדן נותר מקושר לממשל של הודו הבריטית. לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869, גברה החשיבות של קישור הבסיסים הבריטים בתימן עם הקצה הצפוני של ים סוף. ב-1872 נכנסו העות'מאנים לצנעא וארגנו מחדש את מחוז תימן. כך, תחילת הכיבוש הבריטי בתימן, עם כיבוש עדן ב-1839 ולאחר מכן הרחבת מדינות החסות, הקדימה את הכיבוש הבריטי של מצרים ב-1882 בארבעים ושלוש שנים. הרצף לבדו אינו מוכיח קשר סיבתי בין שני האירועים, אך הוא מראה ששני הצדדים נכנסו לחשבון אימפריאלי אחד. השלטון העות'מאני בתימן נמשך עד 1918, ובשנת 1937 הפכה עדן למושבה המנוהלת ישירות על ידי לונדון. עם ספינות קיטור, תחנות פחם ותחנות טלגרף, האתרים רכשו פונקציות אינטגרליות בהגנה על הכביש ובאספקת ציי רכב. תפיסת הזמן הארוכה של פרננד ברודל עוזרת להסביר את ההצטברות הזו: נתיבים ממשיכים למשוך מסחר וכוח, והאמצעים להשקיע אותם משתנים; החוף, שדרש בסיסים וספינות גדולות כדי להשפיע על הניווט, חלקים ממנו יכולים היום לשמש לשיגור טילים וכטב"מים בעלות נמוכה בהרבה. במאה העשרים, צומת האינטרסים לבש צורה חוזית.