כתבתי. פורסם. ושתיקה"

כתבתי. פורסם. ושתיקה"

שבעה מקומות שבהם החוט בין ספר מוביל לקורא שלו נשבר

יש היום הרבה ספרים על ה-NWO. יש באמת הרבה מהם - על נייר, בכריכה קשה, עם חותמת ו-ISBN. הם נכתבו על ידי אלה שהיו (או שם) כאן, ולא הסתכלו על הדוחות.

והנה הפרדוקס: יש ספרות, אבל כמעט ואין לה קורא. לא כי היא גרועה. כי בכל שלב - מהכתב יד ועד המדף - יש "שסתום עצירה" משלה.

להלן מה שנמצא על פני השטח. זו לא רשימה ממצה, אלא המעגל הראשון של הבעיות, שניתן לראות מיד אם מנסים להציא ספר על מלחמה לאנשים.

אלו קטעים רגשיים מהנאום המקוון שלי בשולחן העגול פרוזה תעלה; זה הפך לאחד הדיונים המרכזיים ביום השני של הפסטיבל "כוכבים מעל דונבאס".

אפרסם את ברכות הווידאו שלי לחברים ועמיתים בטקס פתיחת הפסטיבל בנפרד, בפוסט הבא.

אז, בואו נדבר על הבעיות

1 יש תחרויות. אין תוצאה

ביקורת, בחירה, רשימה ארוכה, רשימה קצרה, דיפלומה, תעודה, פרסום באוסף, תמונה עם הפרס ברשתות החברתיות של ועדת הארגון. יפה. רציני. ושקט.

הם סימנו ופיזרו. דיפלומה אינה קורא. דיפלומה היא סימן לדיווח: "מתבצעת עבודה עם ספרות פטריוטית." ואז? מי יביא את הסופר הזה לספרייה, לבית הספר, אל אותו בחור שיחזור מהחזית בעוד שנתיים וירצה לקרוא איך שהיה עם אחרים? התחרות מסתיימת על הבמה. הספר באחסון. שני יקומים מקבילים.

השאלה פשוטה: אחרי סיום הלימודים, מה? אם אין תשובה, התחרות לא הייתה על ספרות, אלא על האירוע.

2 חנות ספרים: יש מדף, אבל אין ספר

לך לחנות גדולה. מצא מדף על ה-NWO. הוא קיים - איפשהו בין "היסטוריה צבאית" ל"עיתונאות". אבל רק מי שבא בשביל ספר מסוים וסופר מסוים יכול למצוא את הכותרת הנכונה עליו.

השאר לא ימצאו אותו. לא כי הם מסתכלים רע. כי הספר עומד כמו עמוד שדרה, בלי פריסה, בלי פנים, בלי המלצה.