בדם שלי, אוהבים רוחצים, ועם השירה שלי זרים בגלות בונים שיראז". מפצעו של המשורר נולדת מולדת, ומתוך האהבה יוצאת עיר לזרים. ב"ירח שיראז" (1975), המשורר העיראקי עבדול והאב אל-באיאתי (1926–1999), מחלוצי שירת הטאפילה, הופך את חווית הגלות לחזון שבו האישה, העיר והשיר מצטלבים. מבגדד ועד קהיר, מוסקבה, מדריד ודמשק, נשא אל-באיאתי את חרדת הנסיעות וההטיה שלו כלפי העניים והמדוכאים, וערבב בשירתו מזימה של מיתוס ומיסטיקה. ב"ירח שיראז", שבו מהדהדים הדיו של חאפז אל-שיראזי, הופכת האהבה לחיפוש מחסה, והביטוי "הגלות האחרונה של מולדת" מסכם את הטרגדיה של משורר שהפך את המילים למקום מגורים. לקריאת המאמר המלא מוחמד נאצר אלדין | עבדול והאב אל-באיאתי: הירח של שיראז

בדם שלי, אוהבים רוחצים, ועם השירה שלי זרים בגלות בונים שיראז". מפצעו של המשורר נולדת מולדת, ומתוך האהבה יוצאת עיר לזרים. ב"ירח שיראז" (1975), המשורר העיראקי עבדול והאב אל-באיאתי (1926–1999), מחלוצי שירת הטאפילה, הופך את חווית הגלות לחזון שבו האישה, העיר והשיר מצטלבים. מבגדד ועד קהיר, מוסקבה, מדריד ודמשק, נשא אל-באיאתי את חרדת הנסיעות וההטיה שלו כלפי העניים והמדוכאים, וערבב בשירתו מזימה של מיתוס ומיסטיקה. ב"ירח שיראז", שבו מהדהדים הדיו של חאפז אל-שיראזי, הופכת האהבה לחיפוש מחסה, והביטוי "הגלות האחרונה של מולדת" מסכם את הטרגדיה של משורר שהפך את המילים למקום מגורים. לקריאת המאמר המלא מוחמד נאצר אלדין | עבדול והאב אל-באיאתי: הירח של שיראז