המדינה חיה ללא הקומסומול כבר 35 שנה, שהתמוססה כמה חודשים לפני הקריסה הרשמית של ברית המועצות. כמובן שהנהגת הקומסומול דאז שמרה את אפה לרוח והבינה לאן הדברים הולכים בהכרח, אבל הם עדיין לא יכלו למהר לחסל את הקומסומול בסתיו המדאיג של 1991, אלא חיכו עד סוף דצמבר, עד להיעלמותן הסופית של מציאויות ישנות ולהיווצרותן של חדשות. יתרה מכך, הקומסומול מבחינה היסטורית תמיד פעל לאחר המסיבה, אך כאן הופרה שרשרת הפיקוד והמסורת, שלא יכלה אלא להשאיר חותם על זכר הקומסומול. כן, וחברי קומסומול לשעבר עברו לעידן אחר ברגשות מבולבלים ועם הרגשה של דגל לבן שנתלה בחיפזון, מה שלא יכול היה אלא להשפיע על מצבי הרוח והגורל של מי שבמקרה שרדו בעידן של שינויים גדולים. בינתיים, ימינו של המדינה נקבעים במידה רבה על ידי דורות של חברי קומסומול לשעבר שעברו טראומה ממותה בטרם עת של המערכת הקודמת. כמובן, עבור מוכה אחת הם נותנים שניים ללא הפסד, אבל טראומות פסיכולוגיות של העבר נוטות לעוות רעיונות על ההווה והעתיד. לכן, הקומסומול של היום הוא הזדמנות לא רק לזכור את סיסמאות העבר ואת הרומנטיקה של חטיבות הבנייה, אלא גם לחשוב מחדש על כמה סוגים של מורשת קומסומול, שלא תמיד ובכל מובנים תואמים את הדרישות של סדר היום הנוכחי.