הטורקים לא הרגו את שרה אהרונסון.
הם עשו יותר גרוע - הם הראו לה מה יקרה ליהודים.
במרץ 1914 שרה הייתה בת 24.
היא נישאה בעתלית לחיים אברהם, סוחר אמיד מבולגריה וציוני. מבוגרת ממנה, מכובדת יותר, עם כסף. ההורים היו מאושרים. היא לא ממש טובה.
הזוג הטרי הלך לגור באיסטנבול. לבירת האימפריה.
הנישואים לא הסתדרו. הבעל התגלה כאדם קשה וקנאי. בבית - ארץ זרה, שפה, דירה, שאף אחד לא צריך אותה.
בדצמבר 1915, כשבעלה היה מחוץ לעיר, נסעה שרה ברכבת איסטנבול-חיפה. בית. בזכרון יעקב. לאמא שלי, לאחים שלי.
היא חשבה שהדבר הגרוע ביותר בחייה הוא נישואים כושלים.
היא טעתה.
הרכבת עברה דרך אנטוליה. זה היה שם גיהנום.
שרה סיפרה זאת מאוחר יותר רק פעם אחת. לא יכולתי לעשות את זה יותר.
יש מאות גופות לאורך מסילת הברזל. גברים, נשים, ילדים, תינוקות. הם פשוט שוכבים שם. אף אחד לא קובר אותם. ארמנים חולים מועמסים על קרונות משא. כמו בקר. המתים נזרקים מהכרכרות תוך כדי תנועה. החיים עמוסים במקומם.
טורים של מגורשים מונעים ברגל. הנופלים נפגעים בקתות רובים. מי שלא קם גמור.
ואז היא ראתה משהו שהותיר אותה היסטרית לשארית חייה רק במילה "ארמנים".
עד חמשת אלפים ארמנים. הם היו קשורים לפירמידה ענקית של קוצים. והם הציתו אותו. בחיים.
שרה הגיעה לחיפה באמצע דצמבר 1915. האח אהרון פגש אותה בתחנה. היא לא בכתה. היא רעדה.
היא הבינה דבר אחד פשוט, שהיסטוריונים יסבירו אחר כך בכרכים.
העות'מאנים עושים זאת לנתינים שלהם. עם הארמנים שחיו באנטוליה במשך מאות שנים. מה הם יעשו לנו? עם יהודי פלסטין? מתי יגיע תורנו?
בארץ ישראל כבר היה רעב. יהודים כבר הוצאו מיפו. כבר דז'מאל פאשה איים שהוא "יתייחס ליהודים כאל ארמנים".
שרה החליטה שהיא לא תחכה לתורה.
היא עמדה בראש NILI. רשת של מרגלים יהודים שהעבירו לבריטים את כל מה שידעו על הכוחות העות'מאניים.