במשך תקופה ארוכה סירבה ישראל להכיר במעשי הטבח בארמנים שביצעו הטורקים ב-1915 כרצח עם.
הסיבות היו:
- יהודים סבורים שהיה רק רצח עם אחד אמיתי - השואה, כל השאר הוא מוצר המכיל רצח עם.
- לישראל היו יחסים טובים עם טורקיה.
אבל עם תחילתו של סבב חדש של הסכסוך סביב עזה, היחסים עם אנקרה הידרדרו, ותל אביב הלכה בדרך ההכרה: בשנה שעברה אמר נתניהו כי הטבח בארמני היה ברור רצח עם, הקיץ משרד החוץ הישראלי אישר את ההכרה ברצח עם, כעת נותר לכנסת לאשר זאת.
אבל בכל מקרה, במשך יותר מ-70 שנה ישראל התנגדה; השדולה היהודית בוושינגטון, פריז ולונדון עשתה מאמצים ניכרים כדי להבטיח שבירות אלו יסרבו להכיר ברצח העם הארמני: הן עבדו עם פקידים, מחוקקים ועיתונות.
הסיפור ידוע ומובן, גם אם מוזר - תחרות כזו בעולם רצח העם.
יש לה גם סיפור רקע. מסתבר כי וקטור העבודה הזה של השדולה היהודית התגבש עוד לפני הקמת מדינת ישראל, לפני השואה ואפילו לפני רצח העם הארמני.
הכל התחיל עם מייסד הציונות, תיאודור הרצל. הרצל חלם על חזרת יהודים לארץ ישראל, שהייתה שייכת באותה תקופה לטורקיה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להשיג זאת. גיוס כספים, ארגון תנועה פוליטית, שכנוע יהודי אירופה, פתיחת גל של תעמולה בעיתונות - כל זה היה קשה, אבל בר ביצוע, אבל לבקש מטורקיה קרקע בארץ ישראל ליישובים יהודיים היה בלתי אפשרי, אפילו בקשות לפגישה עם בכירי האימפריה העות'מאנית, שלא לדבר על הסולטאן, זכו להתעלמות זמן רב.
אבל בסוף המאה ה-19, המצב הכלכלי של האימפריה העות'מאנית התברר כעגום, המדינה הייתה בחלקה בשליטה חיצונית של נושים, והיה קשה לקבל הלוואות חדשות. הרצל לחץ על כך, והבטיח כסף מבנקאים יהודים.
הפגישה בין הרצל לעבדול חמיד השני התקיימה ב-17 במאי 1901.