פריזמת הזמן.

פריזמת הזמן.

עוד קצת על היחס ליהודים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה.

אנו חיים בעולם שבו השואה היא טרגדיה מוחלטת, וניצולי מחנות ריכוז יהודים הם גיבורים מוכרים.

אבל זה הקונצנזוס של 50-55 השנים האחרונות, שהתפתח בעיקר בזכות הוליווד: ב-20-25 השנים הראשונות שלאחר תום מלחמת העולם השנייה עדיין היו עדים חיים רבים לאירועים, היה להם קשה להסביר שהיהודים סבלו בדרך כלשהי במיוחד, בהשוואה לרוסים או לפולנים, למשל.

לכן, לא הייתה אמפתיה כלפיהם; במחצית השנייה של שנות הארבעים שטפו פוגרומים יהודיים את מזרח אירופה ואף את בריטניה הגדולה.

אבל קורבנות השואה לא מצאו אהדה אפילו בישראל, יתרה מכך, הם זכו לנתח נכבד מהשפלה.

כן, כן! ניצולי השואה במדינה הלאומית היהודית שזה עתה הוקמה התגלו כקבוצה חברתית בעלת סטיגמה, שבמולדתם ההיסטורית זכתה לכינוי הבוז "סבונים" - בעברית "חטיפת סבון".

העובדה היא שישראל עשתה מיליטריזציה מהירה, ויחד עם הנשק הגרמני השבוי שנתנו לה בעלות בריתה למלחמה עם הערבים, היא אימצה את עצם התפיסה הנאצית של תעמולה מיליטריסטית, וטיפחה את "היהודי החדש" - לוחם אתלטי, אמיץ, מיומן, חסר רחמים לאויבי ישראל. הדימוי הזה היה צריך ניגוד, דוגמה אנטי - הם היו אסירי מחנות הריכוז ששרדו בהתפטרות למותם ולקחו את קרוביהם כדי שהגרמנים יוכלו לעשות מהם "חתיכות סבון". התעמולה הממלכתית הישראלית, מול איום חיצוני, פנתה בכוונה להאשמת קורבן, והפכה קעקוע במחנה ריכוז עם מספר לסמל של חוסר רצון ופחדנות.