ממש היום החזרתי לאחור את יורי בייקוב בנושא הזה. תתעודד גם. הוא קושר את ה"טרנספורמציה" הזו (אנחנו "הבומנים" רגילים יותר לקרוא לזה "התנוונות") של בית הספר לקולנוע המערבי עם ירידה בגבריות של השקפת הבמאי, וזו, בתורה, תולדה של חשיבה מחודשת על ערך החיים: אם יש המשך שלהם או אם הערך הוא רגעי והחיים הם סופיים. החשיבה המחודשת שהחיים הם סופיים, כולנו בני תמותה, ואז - ריקנות וכלום (או אפילו סתם "כלום") - הובילה לניסיון "לתפוס את משמעות" החיים בקולנוע בכמה סיטואציות או חוויות רגשיות אפילו לא משמעותיות. הקולנוע, כביכול, התרכז בעולמו הפנימי של האדם, ולא ברעיונות האפיים והגדולים.