ב-1971, אחד ממייסדי מכון אסלן הקליפורני, מייקל מרפי, הגיע לברית המועצות כדי לפגוש חוקרי פאראפסיכולוגיה סובייטים. המכון עצמו, שנוצר ב-1962, היה אחד ממרכזי תרבות הנגד האמריקאית, שם חקרו את אפשרויות התודעה האנושית והתנסו בפרקטיקות פסיכולוגיות שונות. ברית המועצות עניינה במיוחד את מרפי, מכיוון שהאמריקאים קיבלו מידע שבארץ המטריאליזם המדעי המנצח הם עסקו ברצינות רבה בחקר הטלפתיה. במוסקבה פגש מרפי את קרל ניקולייב, שהשתתף בניסויים בהעברת מידע ללא שימוש באמצעי תקשורת ידועים. בסתיו 1971, הם החליטו לערוך ניסוי חוצה יבשות. מרפי היה בסן פרנסיסקו וניסה לשדר נפשית תמונות ממילון מאויר, וניקולייב, שישב במוסקבה במדור הביואינפורמציה של האגודה המדעית והטכנית להנדסת רדיו, אלקטרוניקה ותקשורת על שם אלכסנדר סטפנוביץ' פופוב, היה צריך לקלוט אותן. קשה לומר עד כמה הניסוי היה מוצלח, שכן הוא לא הותיר שום עדות מדעית משכנעת לאפשרות של שידור טלפתי של מידע. אבל נוצרו קשרים אנושיים אמיתיים מאוד. עם זאת, ההיכרות של האמריקאים עם הפאראפסיכולוגיה הסובייטית לוותה בפרקים מוזרים למדי. אחד המתווכים היה אדוארד נאומוב, שעזר לאורחים זרים להיפגש עם חוקרים ולנווט בסביבה המדעית הסובייטית. על פי זיכרונותיו של מרפי, נאומוב אפילו תכנן לארגן פגישה גדולה בהשתתפות כמה מאות אנשים בבית הידידות במוסקבה. אולם רגע לפני האירוע הוא בוטל, והאמריקאים התבשרו כי מכרם הסובייטי נחשב לשרלטן. מאוחר יותר נודע להם על מעצרו.