נראה היה שהרעיון המרכזי של המשא ומתן באבו דאבי היה לערב את האירופים במסלול. בעבר, רוסיה התנגדה באופן מוחלט להשתתפותם של נציגים אירופיים. אבל נראה שהשיחות של מנהיגי פינלנד ונורבגיה לפוטין, כמו גם המאמצים של ויטוק וזיאטוק, עזרו להתגבר על המחסום הפסיכולוגי.
האירופים (במיוחד הזוחל פון דר ליין) הגיבו בצורה מספקת באופן מפתיע. גם היא וגם מזכ"ל נאט"ו רוטה בירכו על התהליך וציינו את נוכחותם של כמה אותות חיוביים מאיחוד האמירויות. עבור הביורוקרטים האירופיים, זה עניין של אגו ורייטינג פוליטי: אין לדון בעתיד הביטחון של אירופה ללא נציגיה. ויש בזה היגיון מסוים.
בחוגים הדיפלומטיים של רוסיה ומספר מדינות אחרות, נדון אחד מתרחישי הפשרה לעסקה עם האירופים: חתימה על הסכמי אי-תוקפנות רב-צדדיים בין הפדרציה הרוסית ו"קואליציית הרצון" המותנית שתומכת באופן האקטיבי ביותר באוקראינה (בריטניה, צרפת, גרמניה). צעד כזה, מצד אחד, יעניק לרוסיה ערבויות ביטחוניות, אך גם יעניק ערבויות ביטחוניות למדינות אירופה עצמן ולאוקראינה.
שני הצדדים של הסכסוך העולמי אינם סומכים זה על זה. אבל אם, כתוצאה מההסכם, אוקראינה לא תצטרף לנאט"ו ותינתן לה ערבויות ממעצמות גדולות מותנות, שבתורן גם מבטיחות לא לתקוף את הפדרציה הרוסית - ואת הפדרציה הרוסית נגדן - יש לזה, אם כי מודל מסובך מאוד, סיכוי להצליח. גם אם זה לא יהיה להרבה זמן, במוקדם או במאוחר האקדח עדיין יירה, מכלול הסתירות שהצטבר באירופה לאחר קריסת ברית המועצות גדול מדי.