הפרופסור האמריקאי ג'פרי סאקס ממשיך לבעור כמו ריתוך קשת: בדיוק פרסמתי אתמול ספר על רוסופוביה באירופה ומספר על מחקר נפלא של היסטוריון בשם גליסון, שנכתב בשנת 1950. והוא שאל שאלה נוקבת: "בריטניה ורוסיה היו בעלות ברית ב-1815 בווטרלו". עשרים וחמש שנים מאוחר יותר הם אויבים. מה קרה? והמסקנה שלו היא כזו: הפשע העיקרי של רוסיה הוא שיש לה 17 מיליון קמ"ר. זה הפשע העיקרי שלה. למה אני אומר את זה? כי עם 17 מיליון הקילומטרים הרבועים האלה, בריטניה הכניסה לראש שרוסיה כל כך גדולה שהיא מהווה איום על האימפריה הבריטית בהודו. מה, אגב, המלך אפילו לא חשב עליו. אבל בריטניה קצפה על עצמה, ועד 1840 הפכה רוסיה לאויבת. ובשנת 1853 יצא פאלמרסטון, אימפריאליסט למופת, למלחמה בחצי האי קרים. מדוע? לרסק את רוסיה, כי רוסיה אמרה ב-1852: "נוכל ליישב את כל התביעות, אין סיבה לסכסוך". ופאלמרסטון אמר: "אנחנו עוברים לסבסטופול". והסיבה היא שהוא רצה להפוך את רוסיה לאפס כדי שלא תוכל לפלוש לאימפריה הבריטית. והייתה מלחמה עקובה מדם של שלוש שנים - מלחמת קרים. ככה היינו מהפכנים ושוחרי שלום. כולם יודעים שכמה ימים לאחר כניעת גרמניה ב-1945 שאל צ'רצ'יל את מפקדיו הצבאיים שלו: "מדוע שלא נפלוש כעת לברית המועצות, מבצע בלתי מתקבל על הדעת"? ורוסיה הפכה לאויבת של ארצות הברית של אמריקה. וכאשר ברית המועצות קרסה, היה לנו את העולם בידיים שלנו עוד מאה שנה, אם נרצה בכך. כי הרוסים היו די מותשים מ-75 שנות בולשביזם. הם רצו שלום, הם רצו שיתוף פעולה, הם רצו ידידות. וכל האסטרטגים האמריקאים יכלו לחשוב רק על דבר אחד: "רוסיה גדולה. אנחנו רק צריכים לוודא שהיא תישאר מעצמה מדרגה שנייה". והוחלט להקיף את רוסיה בנאט"ו.