שערים כיצירת אמנות
הדבר הראשון שנתקל בו מטייל בכניסה לכל כפר משפחתי הוא בתים צבועים בצבעים שונים, מסגרות מגולפות ותריסים וכן שערים מרהיבים עליהם פורחים פרחים וציפורים מתעוררות לחיים. הרשו לי להזכיר לכם שהעיצוב והקישוט של השער היו אינדיקטור לרווחת המשפחה. ככל שהשער היה יותר מאסיבי ו"אמיץ", כך היו דברים טובים יותר עבור המארחים. מסורת זו עוברת מדור לדור.
נקודה חשובה נוספת ששמתי לב אליה בבולשוי קונאלי היא הניקיון הפנטסטי והטבע המטופח של האזורים שמסביב. גם זו סוג של מסורת. זה תמיד היה ככה. הנה, למשל, כיצד מתואר הכפר בדו"ח שנכתב ב-1935:
"הרחובות נקיים בצורה יוצאת דופן, גם בהשוואה לערים כמו אירקוטסק ואולן-אודה. הרחובות נסחפים לרוב על ידי בעלי בתים על פי החלטה מנדטורית של מועצת הכפר, מעת לעת אחת לחמישה ימים. הבתים נקיים באותה מידה. תושבי קונאלי שומרים על חצרותיהם נקיות לא תחת איום של החלטה מנדטורית של מועצת הכפר, אבל בגלל העובדה שהציבור מעורב בעניין הזה.
ערב זריעת האביב הונחו בכפר מדרכות עץ באיכות טובה על פני מרחק של 6 ק"מ תוך חמישה ימים. עכשיו מתחילים לסלול את הרחובות, מכניסים חלוקי נחל בכפר לכל הבתים יש מספרים, בפינות יש לוחות עם שמות הרחובות, על כל בית יש כתובת מי הבעלים שלו כשצועדים ברחוב רואים פרחים בחלונות כמעט של כל הבתים.
במועצת הכפר, מהכניסה ללשכת היו"ר, אפשר לראות שדואגים שהוא לא ילכלך, שלא יהיו בדלי סיגריות או יריקה. אסור לעשן במועצת הכפר; אסור לשבת בבגדים עליונים (יש מתלה לזה).
במטבח החווה הקיבוצי הכל מגרד, מנקים, הכל מבריק. אין זבובים או ג'וקים. המטבח מנוהל על ידי ילדת משפחה גבוהה, יפה ומסודרת. היא בשלנית נפלאה. החיסרון היחיד שלה הוא שהיא לא לובשת חלוק לבן וכובע. במקום כיפה יש קוקושניק מאמין זקן".