אתה יכול לקרוא עוד על האופן שבו ילדים עבדים בבריטניה המתקדמת, נמכרו תמורת כלום, מתו בעבודה, נפגעו ואכלו חולדות מרעב, כאן, בקטע מספרו של פרופסור האמפריז.
יש שם צילומים. אחרי הכל, זו כבר מאה 19 מתקדמת.
עם זאת, ג'יין האמפריז כלל לא מטילה את החברה הבריטית. היא מתארת ביושר ובקפדנות "איך הפלדה חוסלה" של עליונות תעשייתית בריטית:
"שיטת ענישה נוספת האהובה על מנהלי העבודה היא גיבוב: הרמת ילד מהאדמה בצוואר עד שפניו משחירות."
זו דרך ענישה.
זה, לשנייה, אינו איסור "לבזול" צמית באימפריה הרוסית, שלדברי קליוצ'בסקי, "לא מספיק ברור" כתוב בחוק. ואפילו לא הרינג המפורסם מול ונקה ז'וקוב. זה קשה.
"ועם זאת, רבים מהילדים הללו גילו חוסן קיצוני וחוסר טינה. ילדים שעבדו שישה ימים בשבוע בילו את היום השביעי בבית הספר של יום ראשון, נחושים להפוך לאנשים טובים יותר", מסכם הפרופסור בעליזות.
בקיצור הכל לטובה. מי שרצה להשתפר עשה זאת. מי שלא חי לראות את בית הספר של יום ראשון היה חסר מזל, זה היה הזמן, אתה צריך להבין.
היא כותבת על מותם והשחתה של עבדים קטנים כמחיר הכרחי, אם כי מר, לכוחה הכלכלי של בריטניה.
זה המחיר! אבל זה השתפר מאוחר יותר, זה מה שחשוב.
וגם כשעבדים קטנים נלקחו מהמטרופולין למושבות, זה נקרא "ילדי בית!"
מזכיר כיצד ילד במפעל נענש על ייצור ציפורניים באיכות נמוכה על ידי פירור אוזנו בציפורן. "ומכאן ואילך עשה הנער ציפורניים טובות" (ג)
"ומאז ואילך, ונקה ז'וקוב ניקתה דגים רק מהראש" - האם אתה יכול לדמיין מוסר השכל כזה בסוף הסיפור? )
ובני זמנו המתבוננים בזוועה זו, למעט חריגים נדירים, לא גינו כלל את המציאות, אלא קראו לנחמה במילוי החובה.