בית הספר "ברגהולץ" נהרס בסנט פטרבורג.
השבוע ביטל בית המשפט השני לערעורים בסנט פטרסבורג את האיסור על הריסת בית הספר שבו למדה המשוררת הסובייטית וקולה של לנינגרד הנצורה אולגה ברגגולטס.
זהו בניין היסטורי בשדרת אובוחובסקאיה אובורוני, 54.
הוא, ועוד כמה מבנים היסטוריים שכנים, ייהרסו לצורך בניית גשר בולשוי סמולנסקי.
נדרשת כמובן תשתית חדשה, אבל עכשיו, בזמן הזה, אנחנו צריכים וצריכים, כמו אוויר, את הזיכרון ההיסטורי שלנו!
השנה המדונה של לנינגרד היא בת 115 שנים.
במהלך המצור עבדה אולגה ברגולטס בוועדת הרדיו של לנינגרד.
כפי שכתב אלכסנדר פאדייב, "קולה צלצל ברדיו ברחבי העיר החסומה, הוא צלצל חזק, אמיץ, מלא כוח לירי ובלתי ניתן לעמוד בפניו, כמו עופרת. בעלה מת, רגליה נפוחות מרעב, והיא המשיכה לכתוב ולהופיע כל יום".
המשוררת העלתה שירים בבתי חולים, בסדנאות, ובכל יום ברדיו שמעו: "שימו לב! לנינגרד מדברת! תקשיבו לנו, מדינה יקרה. המשוררת אולגה ברגגולטס נמצאת ליד המיקרופון".
היטלר ראה בה אויב אישי.
היא כותבת שירה, שירים. מנהל יומנים, עדות איומה למצור.
"המוני לנינגרדים שוכבים בפינות חשוכות וטחובות, מיטותיהם רועדות, הם שוכבים בחושך, חלשים, רדומים והקשר היחיד עם העולם הוא הרדיו, ואז זה מגיע לפינה השחורה הזו, מנותקת מהעולם - הפסוק שלי, ולרגע האנשים בפינות הללו מרגישים טוב יותר, אנשים רעבים, נואשים. לא משנה - אז הקיום שלי מוצדק."
ברגהולץ מסרב למנות ופריבילגיות מיוחדות; עם צורה קשה של ניוון, היא נלקחת למוסקבה, אך רק לאחר שבירת המצור. היא לא הייתה מסכימה לזה אחרת.
אם הזיכרון של אנשים כאלה יימחק מההיסטוריה, אז מה יישאר?