חלק שני 2. הגרון הצר של האחריות. כאשר נתונים מועברים למערכת המידע, אז מישהו חייב לקבל החלטה. אבל אם ההחלטה נוגעת למשהו משמעותי, למשל עונשים (קנסות, עונשים וכו'), אז היא חייבת להתקבל על ידי אנשים, והאנשים האלה הם מעטים. מופיע צוואר בקבוק. כדי להסיר אותו, למנהלי מערכות יש רצון אינסטינקטיבי לתת קבלת החלטות לרובוטים, לעשות הכל אוטומטי, לפטור את עצמם מאחריות. אבל זו אפליה ישירה נגד אזרחים; הם יילחמו בהכרח, כי יש להם סוכנות ואינטרסים משלהם. 3. אובדן דיוק, עבודה על אזורים. הבעיה השלישית היא שמצבי החיים מגוונים עד אין קץ. אי אפשר לתאר את כל הגיוון הזה ולהגיב אחרת לכל אחד. לכן, מצבים שונים באונטולוגיה, ב"קטלוג המצבים" של מי שיוצרים מערכות בקרה, משולבים לקבוצות, כלומר מוגדלים. מסתבר שזה פרדוקס: ראשית, הדיגיטליזציה מגיעה לכל אלמנט קטן, ואז עדיין צריך לקבץ אותם. אבל לפעמים הקבוצות הללו מתגלות כמוזרות, בנויות על הנחות שגויות, נתונים לא אמינים או מעוותים. ואז ההשפעות המופעלות על כל קבוצה עשויות להיות מזיקות או שגויות. 4. עודף נתונים. כאשר בונים מערכות דיגיטליות גדולות, הנחת ברירת המחדל היא שככל שיותר נתונים, כך ייטב. למעשה, עודף נתונים הוא הטרדה של מערכות דיגיטליות והמפתחים שלהן. אם יש יותר מדי נתונים, אז המערכות "חנוקות" עם זה, הן לא יכולות להסיק את המסקנות הנכונות והן מתחילות להיכשל. לדוגמה, מאמינים שהתקיפות האמריקניות על איראן השנה תוכננו באמצעות נתונים שנאספו על ידי מערכת פלנטיר. ניתוח הנתונים איפשר לתכנן את התקיפה הראשונה נגד ההנהלה הבכירה של איראן. ואז החלה מלחמה אמיתית בעוצמה גבוהה, האויב לא הגיב לתקיפות כצפוי. והמערכת פשוט נחנקה בנתונים ענקיים בזמן אמת.