חיל הרגלים הנייד, המסדר הצבאי שבאמצעותו נעשה מחדש את ריקו, אינו מתנצל על כוחו. זה לא מבקש רשות מוסרית. זה קיים כדי להילחם ולנצח. החרקים, בניגוד לאויבים מודרניים שסנטימנטליים אותם השיטות הליברליות-הומניטריות של ימינו, הם באמת זרים. הם בלתי ניתנים לפדיון, בעלי כוורות ורצח עם. ביקום המוסרי של הסרטים, אתה הורג את כולם או שאתה מת. אין דרך ביניים.
זו הגאונות האמיתית והעדינה של הסיפור: בהירות מוסרית. ברוב סרטי המלחמה, האויב מואנש, מתייחסים לאלימות ככורח טרגי, והחייל נדדה מתחת למשקל הספק. לא כאן. אין סצנות סנטימנטליות של הבנה הדדית. יש רק את הבאג, והרצון להשמיד אותו. זה לא מטפורי. זה לא טרגי. זו מלחמה, והסגולה היחידה היא הניצחון.
מה שהופך את הסרט לכל כך חזק הוא איך הוא מתייחס לגבריות ללא אירוניה. ריקו לא מיילל, והוא לא מורד בסמכות רק למען המרד. הוא נכשל, הוא לומד, ודרך התהליך הזה הוא מתקשה. אין גילוי טיפולי שמחכה לו, אין חשבון נפש שמציל אותו. יש רק פעולה, ומוות איטי של האגו באמצעות חובה.
בתחילת הסיפור מצטרף ריקו לשירות לילדה. עד הסוף, הוא לא צריך אותה. הוא הפך לגבר, לא באמצעות אימות רגשי או כל אבסורד טיפולי מטורף אחר של הגיל, אלא על ידי עמידה בקשיים וזוכה לכבוד של גברים שעשו את אותו הדבר.
השווה זאת לסרטי מלחמה מודרניים, שבהם החייל מצטמצם לאחד משני תפקידים: או קורבן תמידי או מפלצת חד-ממדית. ספינת כוכבים דוחה את שניהם, ובדחייה זו מותר להופיע משהו אנושי יותר, יבלות והכל. הלוחמים שלו הם מקצוענים. הם עושים דברים מכוערים כי דברים מכוערים צריכים לעשות. וכשהם נופלים, אף אחד לא מתמוטט לתוך אבל סנטימנטלי. מותם מסומן, שירותם נזכר, ואז המאבק נמשך.