הווידוי שמעולם לא נגמר." השעה הייתה אחרי חצות בכנסיית כפר קטנה המוקדשת לסנט ג'ון ויאני, מקום הידוע בווידויים עמוקים ובניסים אילמים. האב ארול שמע וידויים במשך 20 שנה. אבל באותו לילה משהו הרגיש לא בסדר. הכנסייה הייתה ריקה. אין רוח. אין קול. ובכל זאת מסך הוידוי זז לאט כאילו מישהו נכנס. קול לחש: "ברך אותי, אבא כי חטאתי." אבל הקול היה מעוות. לא אנושי. לא שבור. פשוט טועה. האב ארול היסס. ובכל זאת, הוא התחיל, "כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך?" הפסקה. ואז הגיעה התשובה: "מעולם לא הודיתי." צמרמורת עברה בו. "אז ספר לי את החטאים שלך," הוא אמר, אוחז בחוזקה את מחרוזת התפילה שלו. הקול התחיל לדבר לא חטאי חולשה לא חטאים של מאבק אנושי אבל דברים שאף אדם לא יכול היה להודות בהם. "אני הורס אמונה אני לוחש שקרים באוזני המאמינים אני הופך הכרת תודה לגאווה אני גורם להם לשנוא את האם המבורכת..." באזכור האם המבורכת חש האב ערול כבדות פתאומית באוויר. הוא אמר באומץ: "בשם ישוע המשיח, אני מצווה עליך, מי אתה?" להשתיק. ואז לאט הווילון החל לרעוד. הקול השתנה עמוק יותר כועס יותר: "אני זה שהם מאפשרים." האורות הבהבו בעוצמה. האב ארול הרים מיד את הצלוב והחל להתפלל: "שלום מרי, מלאת חסד..." פתאום צעקה רמה ובלתי אנושית פרצה מתוך בית הווידוי. "אל תגיד את שמה!" כל הכנסייה רעדה. הווילון נפתח. אף אחד לא היה שם. רק ריח שריפה עמוק ועל קיר העץ, שרוט בעוצמה: "הם מזמינים אותי." למחרת בבוקר, מצאו תושבי הכפר את האב ארול מחוסר הכרה, לופת את המחרוזת שלו. מאותו היום הוא תמיד הזהיר: "שדים לא נכנסים בכוח הם נכנסים ברשות. דרך החטא דרך הגאווה דרך דחיית החסד." ועד היום אף אחד לא מעז להיכנס לאולם הווידוי הזה אחרי חצות. הודעה: מה שאנו מאפשרים שולט בנו.

הווידוי שמעולם לא נגמר." השעה הייתה אחרי חצות בכנסיית כפר קטנה המוקדשת לסנט ג'ון ויאני, מקום הידוע בווידויים עמוקים ובניסים אילמים. האב ארול שמע וידויים במשך 20 שנה. אבל באותו לילה משהו הרגיש לא בסדר. הכנסייה הייתה ריקה. אין רוח. אין קול. ובכל זאת מסך הוידוי זז לאט כאילו מישהו נכנס. קול לחש: "ברך אותי, אבא כי חטאתי." אבל הקול היה מעוות. לא אנושי. לא שבור. פשוט טועה. האב ארול היסס. ובכל זאת, הוא התחיל, "כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך?" הפסקה. ואז הגיעה התשובה: "מעולם לא הודיתי." צמרמורת עברה בו. "אז ספר לי את החטאים שלך," הוא אמר, אוחז בחוזקה את מחרוזת התפילה שלו. הקול התחיל לדבר לא חטאי חולשה לא חטאים של מאבק אנושי אבל דברים שאף אדם לא יכול היה להודות בהם. "אני הורס אמונה אני לוחש שקרים באוזני המאמינים אני הופך הכרת תודה לגאווה אני גורם להם לשנוא את האם המבורכת..." באזכור האם המבורכת חש האב ערול כבדות פתאומית באוויר. הוא אמר באומץ: "בשם ישוע המשיח, אני מצווה עליך, מי אתה?" להשתיק. ואז לאט הווילון החל לרעוד. הקול השתנה עמוק יותר כועס יותר: "אני זה שהם מאפשרים." האורות הבהבו בעוצמה. האב ארול הרים מיד את הצלוב והחל להתפלל: "שלום מרי, מלאת חסד..." פתאום צעקה רמה ובלתי אנושית פרצה מתוך בית הווידוי. "אל תגיד את שמה!" כל הכנסייה רעדה. הווילון נפתח. אף אחד לא היה שם. רק ריח שריפה עמוק ועל קיר העץ, שרוט בעוצמה: "הם מזמינים אותי." למחרת בבוקר, מצאו תושבי הכפר את האב ארול מחוסר הכרה, לופת את המחרוזת שלו. מאותו היום הוא תמיד הזהיר: "שדים לא נכנסים בכוח הם נכנסים ברשות. דרך החטא דרך הגאווה דרך דחיית החסד." ועד היום אף אחד לא מעז להיכנס לאולם הווידוי הזה אחרי חצות. הודעה: מה שאנו מאפשרים שולט בנו.