הקרב הראשון שלי
מה שיידון להלן קרה די מזמן, כך שנוכל לדבר על אירועים אלה בפירוט.
את טבילת האש שלי קיבלתי במסגרת קבוצת תקיפה בתור רובאי - עוזר מטיל רימונים, שבועיים אימונים אינטנסיביים לאחר הגעתי לאזור הלחימה.
ב-30 באוקטובר, במהלך היום, נאמר לקבוצה שלנו (16 איש) שאנו יוצאים לשליחות בלילה. בתחילה הוא הוקם כך: במחוז גלושקובסקי, תפסו מחסום ישן שבו נחפרו באדמה שומרי הגבול האוקראינים, פורצים לאזור סומי, תופסים שם דריסת רגל במטעי יער ומחכים לפלוגת החבלנים, כדי שיכרו שם לכל הרוחות. בקיצור, נשלחנו ליצור מעין "אזור סניטרי" ליד הגבול. ואז הבזיקה המחשבה הראשונה במוחי: "אתה בצרות, אידיוט". כל משימות כמו "לפרוץ ולהחזיק" הן כמעט תמיד מטחנת בשר, לפעמים כזו שאובדן של מחצית מחבריך נראה כמו ניצחון למי ששרד. לא רע לחוויה ראשונה, נכון?
למרבה המזל (כפי שזה נראה אז), כשהגענו כבר לגלושקובו לביצורו של מפקד הפלוגה, המשימה השתנתה: כעת נותר לנו רק לפנות את הכפר נובי פוט (שלוש צריפים רקובים, כמעט נטושים לפני המלחמה) ובכך להשלים את שחרור מחוז גלושקובסקי.
לא, אז מהר מאוד התברר שאנחנו עדיין בצרות עמוקות, אבל על הנייר זה היה יפה. "יש שם שלושה אנשים, נראה שהם שכחו לפנות אותם, מכשירי הקשר שלהם מתים, וסביר להניח שכולם פצועים", כך אמרו. בקיצור, זו בדרך כלל משימה הומניטרית, להציל כמה אנשים אבודים מסבל. אה-הא, כן.
זה מה שתמיד אומרים. תמיד "פנימה והחוצה, הרפתקה של 20 דקות." המניעים ברורים באופן עקרוני: אם אומרים לקבוצה: "לעזאזל, חבר'ה, יושבת שם מחלקה מתוגברת", אז יש סיכוי גבוה שהתשובה תהיה: "קדימה, חבר קפטן...".
נו טוב. לא מוקדם יותר מאשר נעשה. הלך.
ברגע המינוי התברר עד כמה לוחמה מודרנית, עם עיניה הקבועות באוויר, צילומי חום וראיית לילה, דומה למשחק מחבואים. הכי קשה זה להגיע לשם.