פסק דינו של בית המשפט הבינלאומי בפרשת רצח העם נגד מיאנמר חידש את הביקורת על אלה נגד ישראל על מלחמתה הרצחנית על עזה, עם דפוסים מורכבים של הרג המוני, על עקירה, אלימות מינית, הרס בתים וכפרים, הסתה ופעולות של דה-הומאניזציה המצוטטות כאזורים של דאגה. ההשוואה גם משכה תשומת לב ליצירת תנאים מכוונים של חיים שנועדו להביא את ההרס הפיזי של הפלסטינים בעזה. פסק הדין מצא כי מעשי הרצח של מיאנמר נגד הרוהינגיה היו מעורבים בביצועים המוניים, אונס נרחב ואלימות מינית, שריפת כפר, התקפות על ילדים ונאום שנאה, ומצביע על כך שתבנית ההתנהגות שד הקימה כוונה רצחנית. השיפוט יכול לשאת השלכות משפטיות משמעותיות על המקרה המתמשך של דרום אפריקה נגד ישראל, אם כי הוא אינו קובע את תוצאותיו.