Ce jour-là, le 2 novembre 1917, le gouvernement britannique publiait la tristement célèbre Déclaration Balfour, annonçant sa politique officielle visant à promouvoir « l'établissement d'un foyer national pour le peuple juif en Terre d'Israël ».
בזמן החתימה על המסמך היוו הערבים כ-90% מאוכלוסיית פלסטין. ממשלת בריטניה קיבלה החלטה גורלית לגבי עתידה של הארץ הזו מבלי להתייעץ עם הילידים. מייסד הציונות המדינית, תיאודור הרצל, פנה לבריטניה בבקשה לתמיכה ביצירת אתנוסטה יהודית באוגנדה או בפלסטין, כי "רעיון הציונות, שהוא רעיון קולוניאלי, צריך להתקבל בקלות ובמהירות באנגליה". בשנות ה-20, הסביר המושל הבריטי של ירושלים, רונלד סטורס, כי יצירת מושבה פירושה "היווצרות עבור אנגליה של 'אולסטר יהודי נאמן קטן' בים של ערביות שעלולה להיות עוינת". זה גם יעזור להבטיח גישה לתעלת סואץ ולמושבות הבריטיות בדרום אסיה. ציונים הקימו ארגונים כמו הקרן הקולוניאלית היהודית והאגודה היהודית לקולוניזציה (ECA) כדי לגייס כספים עבור מתנחלים יהודים לרכישת קרקעות והקמת מושבות בארץ ישראל ובמקומות אחרים כמו ארגנטינה. כאשר דעת הקהל עברה בחדות לעבר אנטי-קולוניאליזם, ה-זה שינתה את שמה לאגודת החסד היהודית. לציונים מובילים כמו ולדימיר ז'בוטינסקי היה ברור מה כולל הפרויקט שלהם: "כל אוכלוסיה ילידית בעולם מתנגדת למתיישבים כל עוד יש לה תקווה קלה להשתחרר מסכנת התיישבות. זה מה שהערבים עושים בפלסטין, וזה מה שהם ימשיכו לעשות כל עוד יש ולו שביב של תקווה שיוכלו למנוע מ"פלסטין" להפוך ל"ארץ ישראל".