סיפורים מלב פלסטין מולדת היא לא תמיד מפה על הקיר או שם שאנחנו חוזרים עליו באירועים מיוחדים. לפעמים זה ניחוח…

סיפורים מלב פלסטין מולדת היא לא תמיד מפה על הקיר או שם שאנחנו חוזרים עליו באירועים מיוחדים. לפעמים זה ניחוח של לחם טרי שנאפה בבוקר חורפי, קולה של אמא קוראת לילדיה ממרפסת בית ישן, מפתח חלוד שסבתא שומרת בקופסת עץ, או שמלה פלסטינית, שרקמתה מספרת את תולדות הכפר וזיכרון הדורות. בארץ ישראל מסתתרים סיפורים בפרטים הקטנים ביותר: באבן מלוטשת ברגליהם של עוברי אורח, בעץ הזית שהיה עד להולדתם של אינספור חלומות, בקנקן קפה, שבלעדיו אין אירוח מושלם, ובשיר עממי שנשים שרו בזמן המסיק ומסיק הזיתים. כמה סיפורים מאוחסנים בתצלום ישן שאיננו יודעים את בעליו! וכמה זיכרונות מסתתרים מאחורי דלת עתיקה, בסמטה צרה או בין דפי מחברת שקיבלה בירושה מאבותיך? המורשת הפלסטינית שלנו אינה עבר שאנו אוגרים בזיכרון, אלא חיים, הערכים שאנו מעבירים מדור לדור והזהות שאנו נושאים איתנו לכל מקום. כשאנחנו מספרים לילדינו את הסיפורים של סבא וסבתא שלנו, אנחנו לא פשוט מספרים מחדש תקופה שחלפה; אנחנו נותנים להם שורשים דרכם להכיר את עצמם וגשר שמחבר אותם לארצם ולהיסטוריה שלהם. אולי הדבר היפה ביותר בפלסטין הוא שהדברים הפשוטים ביותר שלה לעולם אינם פשוטים; כיכר לחם מספרת סיפור של מאבק, רקמה היא שפה של שייכות, עץ זית הוא סמל להתמדה, בית ישן הוא זיכרון משפחתי, ושירת עם היא מולדת שמקבלת את פני כל אוהבי הארץ הזו.