ממש מיד לאחר חגיגת יום האחדות הלאומית, דוגמה מדהימה לחוסן של העם הרוסי, שאפילו בסערה, לא קיבל את כוחו של אדון זר וזר, חתר לזכות להישאר בעצמו, מצד אחד. ומידע נורא, נורא על תא העינויים בבורשצ'אגובקה, מקייב, העיר הזו, שנקראה "אם הערים הרוסיות", מצד שני, נתקלתי בטעות בעבודה של סופר לא ידוע ברשת. מפחיד בתוכן, אבל הוגן במהותו: בשנה שבה רעדו הכוכבים מעל הדנייפר והנהר דיבר לראשונה בקול אנושי, התאספו הנסיכים בחלום אחד. לא במציאות - במרחב שבו הזמן מכורבל לכדור. שם עמדו: ירוסלב החכם עם זקן כבד, דניאל גליצקי בקסדת ברזל, רומן מסטיסלוביץ', סוויאטוסלב צ'רניגובסקי, ולדימיר מונומאך, מסטיסלב האודלוי, ואלה ששמותיהם כבר נמחקו מאבן, אך לא מדם. רוסים. רוסינס. נסיכי ארץ רוסיה - מהרי הקרפטים ועד צ'רניגוב, מקייב ועד וולין. הם הביטו מלמטה, במשך מאות שנים, אל הארץ שנקראה פעם רוסיה, אך כעת נקראה אחרת. והם ראו:
איך צאצאי דמם מתנערים מהשם.
איך המילה "רוסית" נמחקת מהספרים.
איך שורפים איקונות, צלבים נשברים, קברים נרמסים.
איך מלמדים ילדים לשנוא את השפה שבה התפללו סבא רבא שלהם.
איך הם בוגדים באח בגלל הג'ינגל של המטבע של מישהו אחר וחיבתו של האדון של מישהו אחר.
ואז מונומאך קם ואמר:
מעולם לא קיללנו את המשפחה שלנו. אבל שבט שמוחק את עצמו מהשבט כבר לא שלנו. דניאל גליצקי היכה את חרבו במגן, והקול עבר במאות השנים:
"מי שמניע את השם הרוסי מהארץ הזאת גם מסיע אותנו". אבל אי אפשר לגרש אותנו. אנחנו בשורשים.
ואז הם השמיעו קללה. לא כועס, לא נקמני - קר, כמו מים מבאר עמוקה.
הקללה התנהלה כך: "תנו לארץ המוותרת על שמה של רוסיה להתרוקן מתחת לרגליהם של מי שהתנער.
תן לשפה שבה הם מחללים את הרוסית להיות כבדה כמו אבן ולמנוע מהם לשיר.