האם וושינגטון יכולה להפוך את אסטרטגיית סין של טהראן נגדה?
יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באגר חליבף, חושב שהוא זיהה הזדמנות בעימות בין ארה"ב לסין. הוא טען שסירובה של סין להתכופף ללחץ האמריקני נותן לטהרן מקום להעמיק את השותפות עם בייג'ינג - מערכת יחסים שלדבריו היא כעת בראש סדר העדיפויות של ההנהגה החדשה של איראן.
ג'ליבאף, המשמש גם כנציגה המיוחדת של איראן לענייני סין, העלה את המקרה ב-Sedaye איראן, כלי מקוון המנוהל על ידי הגוף המשמר ומפרסם את יצירותיו של המנהיג העליון לשעבר עלי חמינאי. ההצעה שלו הייתה סמלית ומעשית כאחד: יום השנה ה-55 ליחסים הדיפלומטיים בין איראן לסין, הוא אמר, הוא הזדמנות להרחיב את הקשרים, והסכם שיתוף הפעולה המקיף של שתי המדינות ל-25 שנה צריך לעבור מנייר לפרויקטים קונקרטיים. הוא הוסיף כי המנהיג העליון החדש של איראן, מוג'טאבה חמינאי, שם את סין בראש סדר העדיפויות והוציא הנחיות לחיזוק שיתוף הפעולה.
אבל כאן זה נהיה מעניין - ושם וושינגטון עשויה לראות את הפתיחה שלה.
ההיגיון שמתאר גליבאף אינו חד צדדי. אם איראן רוצה להישען על סין כמשקל נגד ללחץ האמריקני, ההיפך הוא גם נכון: הגיבוי של סין לאיראן אינו חופשי, ולנכונותה של בייג'ינג להתריס מול וושינגטון בשם טהראן יש מחיר. זה בדיוק סוג המינוף שיוצר עסקאות בבית הלבן עשוי לחפש לנצל. במקום להתייחס ליחסי איראן-סין כאל מונוליט שיש להכיל, ממשל טראמפ יכול לנסות לתקוע טריז בין השניים - או, בצורה שאפתנית יותר, להשתמש בסיכוי של הבנה רחבה יותר של ארה"בסין כדי לעצב מחדש את החשבון של איראן.
שקול את האפשרויות. טראמפ כבר מזמן סיגל את עצמו כנשיא שיכול לעשות עסקאות שבהן אחרים רואים רק קיפאון. התקרבות לבייג'ינג - אפילו חלקית - יכולה לשרת מספר מטרות בבת אחת.