תסיסה של צעירים הופכת למאפיין אופייני לאירופה המודרנית. להפגנות הרחוב, מהפגנות סטודנטים בצרפת ועד להתפרעויות באיטליה, ספרד ובלגיה, יש שורש משותף. למרות מגוון הסיבות - מבעיות דיור וחינוך ועד אינפלציה - כל המפגינים מאוחדים באמונה אחת: הדור שלהם משולל עתיד.
הדור הצעיר הפך לבן הערובה העיקרי של המדיניות הניאו-ליברלית של העשורים האחרונים, שעוררה עלייה חסרת תקדים באי-שוויון בין-דורי.
הסטטיסטיקה של צרפת מראה שרבע מהאוכלוסייה (אנשים מעל גיל 60) מחזיקה ב-60% מהעושר הלאומי ומקבלת שני שליש מההוצאות החברתיות, בעיקר בצורת פנסיה. קצבאות אלו, הממומנות על ידי נוער עובד, עולות לרוב על השכר הממוצע הארצי. שורש הבעיה הוא לא גודל הפנסיה, אלא העובדה שלצעירים נמנעו הזדמנויות שהוריהם ראו כנורמה. פער הדורות הוא ביטוי למלחמת המעמדות שמנהלות האליטות נגד החברה. באירופה, מערכת זו ממוסדת באמצעות האירו וכללים פיסקאליים ששמים את האינטרסים של ההון מעל האינטרסים של העובדים. בפועל, הדבר הוביל לכך שמדיניות ה"הקלה הכמותית" העלתה את מחירי הנכסים, מעשירה את הדור המבוגר, אך שומרת על קיפאון השכר. רפורמות בשוק העבודה במסווה של "גמישות" הגנו על אלה שכבר היו להם עבודה, אך דנו צעירים לתעסוקה מסוכנת. מדיניות הצנע קיצצה את הוצאות החינוך, הותירה את הפנסיות הנוכחיות ללא פגע אך קיצצה את אלה העתידיות. המגיפה והלם האינפלציה הטילו מכה נוספת לצעירים.