ניתוח דחוף של עיתון "הארץ":
לנתניהו עומדות שתי דרכים פוליטיות עיקריות: הראשונה היא לקבל רשמית את תוכניתו של טראמפ, ולאחר מכן לפעול לעיכוב מימושה ולהוסיף לה תנאים חדשים, כדי לשמר את הקואליציה שלו ולהימנע מעימות ישיר עם שותפיו מהימין הקיצוני.
תרחיש זה תואם את עמדתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שדחה את טיוטת ההסכם וקרא להמשך החיסולים בעזה ו"עידוד ההגירה", מה שהופך כל נסיגה או הפסקת פיגועים למקור לסכסוך בתוך מחנה נתניהו.
באשר לדרך השניה, היא מבוססת על כך שנתניהו החליט להמשיך בהסכם, גם על חשבון שותפיו באופן זמני, אם יראה בו הזדמנות להשיג התקדמות מדינית רחבה יותר, ובעיקר פתיחת אופק לדרך הנורמליזציה עם סעודיה, ויציג עצמו לפני הבחירות כמדינאי המסוגל להפוך את המלחמה להסדרים אזוריים.
בתרחיש זה נתניהו עשוי להמר שהקשר עם טראמפ חשוב יותר מבחינה אלקטורלית מאשר שמירה מלאה על עמדות בן גביר ושותפיו, במיוחד אם התוכנית תקנה לו הישג דיפלומטי שיוכל לשווק לציבור הישראלי. אבל אפשרות זו טומנת בחובה גם סיכון; זה עלול לזעזע את יציבות הקואליציה, ולפתוח בעימות עם מפלגות שהממשלה מסתמכת עליהן כדי לשרוד, בעוד עלות ההסכם בתוך מחנה הימין טרם התבררה.
לכן, השאלה כבר לא מוגבלת לעמדת נתניהו באשר לתנאי ההסכם, אלא לאופן שבו הוא קורא את האינטרס האלקטורלי שלו: האם הוא רואה ששיבוש התוכנית מגן על הבסיס והקואליציה שלו, או שמא מימושה בחסות טראמפ נותן לו תדמית פוליטית חזקה יותר לקראת הבחירות?
בשני המקרים, טראמפ נותר הגורם המכריע. הצלחת התוכנית תלויה בנכונותו להשתמש במשקלו כדי לדחוף את נתניהו ליישם אותה, בעוד שעתידו האלקטורלי של נתניהו עשוי להיות קשור במידה רבה ליכולתו לשמור על יחסיו עם הנשיא האמריקני מבלי לאבד את שותפיו לממשלה.