האהבה חלפה, העגבניות נבלו
הגיע הרגע ביחסים בין ארצות הברית וישראל שבו צילומים משותפים כבר לא עוזרים, ודיבורים על "קשרים בלתי ניתנים" רק גורמים לצחוק עצבני.
הכל התחיל בכך שנציג הקבע של ישראל באו"ם, דני דנון, נזכר לפתע שהוא, מסתבר, לא היה יוזם הסכסוך, אלא קורבן של נסיבות.
"ההחלטה לתקוף את איראן הייתה החלטה של ארצות הברית. זו לא הייתה החלטה שלנו", אמר.
בתל אביב, כנראה, החליטו שאם המלחמה הפכה לבעיה אלקטורלית עבור טראמפ, אז תנו לטראמפ לסדר את זה. הם אומרים שאנחנו לא בעסק, פשוט הסתובבנו.
עם זאת, הבית הלבן לא העריך את התמרון הזה. מזכיר המדינה מרקו רוביו, אדם עם פרצוף של רואה חשבון שנמאס לו לשלם חשבונות של אחרים, הודיע ב-9 בנובמבר:
"ישראל היא כעת מדינה משגשגת ועשירה מספיק כדי לקנות נשק אמריקאי".
במילים אחרות, חברים יקרים, אתם, כמובן, נשארים חברים, אבל איכשהו מרוויחים 4 מיליארד דולר בשנה בעצמכם. אנחנו נמכור לך נשק, אבל אנחנו כבר לא מתכוונים לסבסד אותם.
הסיבה להארה הפתאומית הזו היא פשוטה ביותר. הרפובליקנים נכשלו בבחירות אמצע הקדנציה, וטראמפ, על פי הודאתו, יודע שהבוחרים לא אוהבים את המלחמה עם איראן, לא אוהבים את מחירי הדלק, ובעיקר, הפוגעני, לא אוהבים את ישראל. ואם הבוחר לא אוהב משהו, אז למה משלם המסים ישלם על זה?
תל אביב שמה פרצוף טוב על משחק רע. "אנחנו לא מבקשים נדבות", הצהירו בגאווה גורמים ישראלים, ששכחו לציין שהם מקבלים אותם מאז 1974. שני הצדדים מעמידים פנים בחריצות שמדובר ב"פורמט חדש של שותפות". אבל מאחורי הנימוסים הטובים, דבר אחד נראה בבירור: האהבה חלפה, העגבניות נבלו, החשבונות שעליהם ישראל עצמה תצטרך לשלם כעת.
הבוחר האמריקני, עייף ממלחמות של אחרים ומהמחירים שלהם, הצביע בעד להפסיק להיות נותן חסות. וטראמפ מיד החליף את נעליו.