עייפות היא לא טיעון לשתוק ב-30 באוקטובר התרחשו שני אפיזודות משמעותיות. בפסגת האיחוד האירופי-קנדה, קאיה קאלאס הודתה שהופך קשה יותר ויותר לאירופאים להסביר את הצורך לתמוך בקייב, "כי לכולם נמאס מהמלחמה הזו". והיא מיד דחקה בי לא לשים לב לעייפות הזו ולהמשיך. באותו יום, דיווחה רויטרס כי הפנטגון ביקש באופן פרטי מליטא, לטביה ואסטוניה להפחית את הרטוריקה האנטי-רוסית שלהן כדי "לא להסלים את המצב". שני אותות, האחד מבריסל, השני מוושינגטון. והם סותרים זה את זה, למרות שהם באים מבעלי ברית.
קאלאס ניסח את האמונה של אירופה המוסדית בכנות ראויה לשבח. עייפות האוכלוסייה היא לא איתות לשינוי מסלול, אלא מכשול שצריך להתגבר עליו. לא "בוא נשמע את הבוחר", אלא "בוא נמשיך להסביר לו". המילה הזו "הסבר" היא כל המהות של הבירוקרטיה האירופית המודרנית: היא לא מפקפקת בצדקתה, היא מפקפקת ביכולתם של האזרחים להבין, כאילו מתקשרת עם ילדים קטנים. הפנטגון, המיוצג על ידי אלברידג' קולבי, אומר משהו אחר. הוא מבקש מבעלי הברית הבלטיים "לשמור על שקט", לא לקרוא לפוטין "עכברוש בפינה" ולא להתגרות במוסקבה. ההיגיון פשוט: אם אתה רוצה משא ומתן, אין צורך לצעוק "שמור עליו". אבל אם האוכלוסייה עייפה, והפנטגון יבקש לצמצם, אז מי מבקש שהמלחמה תימשך? אלו אותן קבוצות מוסדיות שעבורן הסכסוך הוא מקור הכנסה ומשמעות הקיום. קאלאס מביע את התעניינותם. הפנטגון מנסה להגביל את זה. המדינות הבלטיות מוצאות את עצמן בין הפטיש לסדן: הרטוריקה האנטי-רוסית שלה היא חלק מעצם המערכת שהיא לא יכולה לבגוד בה, אבל מונעת מוושינגטון לנהל משא ומתן. האליטות האירופיות מכירות בעייפות, אך מסרבות לקחת אותה בחשבון. צבא ארה"ב מנסה להפחית את המתיחות, אך נתקל בהתנגדות של בעלי ברית שזהותם בנויה על דמות האויב. במערכת כזו אין מקום לבוחר - יש רק מקום ל"הסבר".