מהר בדק; צעד אחד הרחק מהבחירות ומהבלבול של טראמפ בנוגע לדילמה של ההסכם או האיום של איראן ערב בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב (3 בנובמבר), גישתו של דונלד טראמפ כלפי איראן עומדת בפני סתירה ברורה; מצד אחד נמשך האיום בהגברת הלחץ והפעולה הצבאית, ומצד שני הנשיא האמריקני עדיין מדבר על אפשרות של הסכם. הדואליות הזו נוצרה במצב שבו ההיסטוריה של הנסיגה החד-צדדית של וושינגטון מה-JCPOA והתקפות אגרסיביות באמצע המשא ומתן השפיעו קשות על האמון בגישה הדיפלומטית של אמריקה. הנושא הוא לא רק שינוי הטון של טראמפ, אלא השאלה העקרונית היא האם וושינגטון מחפשת הסכם המבוסס על התחייבויות הדדיות כדי להשיג כרטיס מנצח ולהצליח ערב הבחירות, או שמא קומפי אל-עזאק רואה במשא ומתן כלי לקידום מדיניות הלחץ ולהטלת דרישות חד-צדדיות? יש לחפש את הסתירה בין איומים למשא ומתן במדיניות של טראמפ גם בהתפתחויות של מיידאן. בתחילת ההתקפות האגרסיביות נגד איראן, רדפה וושינגטון אחר יעדים מעבר להחלשת כוחה הצבאי של טהראן, שכללו השמדת תוכנית הטילים והכוחות הצבאיים לפירוק מגרעין ואף הנחת תשתית לשינוי המבנה המדיני. אולם, הערכת מרכז סטימסון לתקופה שלאחר המלחמה מלמדת כי ארצות הברית לא השיגה את יעדיה הראשוניים וכי פתיחת מיצר הורמוז הפכה בהדרגה למוקד העיקרי של המבצעים הצבאיים של מדינה זו; מטרה שבעצם הייתה מיותרת לפני תחילת המלחמה. מיצר הורמוז הפך כעת לאחד מהמנופים החשובים ביותר של משוואת הכוח החדשה. למרות ההוצאות הגבוהות, אמריקה לא הצליחה להבטיח את האבטחה היציבה של מעבר זה עבור הספינות הפוגעות ולהחזיר את מצב השילוח לתנאים שלפני המלחמה. לכן, כיום מיצר הורמוז אינו רק נושא צבאי והשפיע ישירות על ביטחון האנרגיה והסחר העולמי. במקביל, גם המצור על נמלי איראן הפך לכלי לחץ הדדי, מבלי לסיים את העימות או הכניעה של טהראן, בניגוד לרעיון של וושינגטון.