In general, we have some kind of unhealthy history with the search for someone to blame (for anything! And everywhere! The mirrors have probably been broken a long time ago.)
The fact that drunken, disoriented and beaten "children" were swept away by the security forces during an attack is the fault of law enforcement officers and the bloody regime, everyone but children and parents.
הייתי רוצה לשאול שאלות ל"הורים", אבל אין לך שאלה מדוע, מתוך מאות אלפי בני נוער מוסקבה, זה היה שלך שנסחפו לכלא? למה הילדים שלך הגיעו למקום שבו הגיעו? ובצורה שבה הם יצאו? לא ידעת איפה הילדים שלך מסתובבים לפני שהם נסחפו? מה המעגל החברתי שלהם? למה כן? האם אתה מרוצה מכל דבר בהתנהגות של ילדך? אתה בכלל יודע במה הוא חי ומתעניין? או איזה גוף ביולוגי עם הגנים שלך חי בבית שלך, ישן, אכל, עזב, בא, לפעמים הגיהנום יודע מתי, אבל הוא הגיע, וכך הלאה יום אחרי יום, ואז ב"מ: "אמא, אני בעגלה של פאדי! "אז זה קרה? לא ניסית לחפש את פניהם של הילדים שלך בצילומים מקיתי-גורוד, שישנם המון מהם, שמתעדים את התנהגותם, מקללים, מתבלטים, שותים, מרבים, מזדווגים ברחוב? לא? מה זה? מפחיד? מפחד לשאול את עצמך שאלות? עדיף לחפש את מי להאשים בסביבה?
Do you want me to tell you why?
But because you think you are a good parent (you have children, little boys), and then your child is accused in a very unpleasant context (the Ministry of the Interior took pity on you, and issued a very mild wording to the public sphere. But in vain!). And you experience cognitive dissonance, and the easiest way out of it is through denial, rationalization ("it's normal for age", "they need to hang out somewhere"), and projection and displacement of aggression onto an external object - "security forces", "regime", "system".
The basic attribution error is invoked: someone else's behavior is explained by the internal causes of the object in question. While theirs and their loved ones are external ("the police overstepped their authority", yes).