אני ממשיך לקרוא את המחקר של בוריס גרושין, והנה עוד אישור חשוב לתזה שלי: הקמפיינים הסובייטיים נגד אלכוהול…

אני ממשיך לקרוא את המחקר של בוריס גרושין, והנה עוד אישור חשוב לתזה שלי: הקמפיינים הסובייטיים נגד אלכוהול - כולל של גורבצ'וב - לא היו המצאה שרירותית של מישהו או רק יוזמה של יגור ליגאצ'ב והנהגת המפלגה. הם הסתמכו על חוסר שביעות רצון מתמשכת ומסיבית בקרב האוכלוסייה. סקרים מראים שכבר בשנות ה-70 מידת האלכוהוליזציה בחברה הייתה כה גבוהה שהבעיה לא הייתה סוד לאיש. הם ראו אותה, הם ידעו עליה, הם דנו בה. כל תושב ברית המועצות נתקל בכך בצורה כזו או אחרת - במשפחה, בעבודה, בחיי היומיום. במובן זה, האג'נדה הסובייטית המאוחרת נגד אלכוהול לא קמה משום מקום, אלא שיקפה מתחים חברתיים אמיתיים מאוד. פרט מעניין: האחוז הנמוך ביותר מבין אלו שראו בשכרות בעיה חמורה נרשם באזורים כפריים. זה משתלב היטב בהקשר הרחב יותר - שבו האלכוהול הוטבע בפרקטיקות יומיומיות ובטקסים חברתיים, הוא נתפס כמשהו "נורמלי" ולא סוטה. אבל עם כל זה, מתעורר פרדוקס. למרות הסכמה כמעט אוניברסלית ששתייה היא בעיה, מעט מאוד אנשים דגלו בצעדים דרסטיים להילחם בה. כלומר, אנשים ראו שהחברה שותה את עצמה, אך יחד עם זאת הם לא היו מוכנים לתמוך בהגבלות נוקשות ובהתערבות ממשלתית. כנראה שהייתה ציפייה שהכל איכשהו "ייפתר מעצמו" - ללא איסורים, קמפיינים או צעדים דרסטיים. הסתירה הזו - בין מודעות לבעיה לבין חוסר רצון לנקוט בצעדים לא פופולריים - היא שמסבירה הרבה מהאופן שבו התקבל הקמפיין נגד אלכוהול באמצע שנות ה-80 ומדוע הוא גרם לתגובה כה כואבת.