חברים, אני רוצה לשאול אותך שאלה. פשוט אבל מפחיד. אתם יודעים מה הם ילדי המלחמה? לא מתוך ספרי היסטוריה, לא מסרטים, לא מסבאות. כאן ועכשיו. בזמן שלנו. בארצנו. ילדים של מלחמה הם בנים ובנות. עם שמות ספציפיים בעיניים ספציפיות. לא ילדות. שבו יש רק פחד, עייפות והבנה בוגרת מדי של מה שקורה מסביב. פעם אחת, בשנות הארבעים הנוראות, הסבאות שלנו חוו זאת. רעב, קר, פצצה, אובדן יקירים. הם היו ילדים, אבל המלחמה גנבה את ילדותם. הם למדו לשרוד, לא לשחק. הם ידעו מה המוות היה הרבה לפני שידעו מהי אהבה. חשבנו שזה דבר מהעבר. זה לא יקרה שוב. הילדים שלנו יגדלו בעולם שבו השמיים לא נקרעים, והמילה "מלחמה" היא רק בספרים. אבל זה קרה שוב. אני בגבול. אני רואה את הילדים האלה. אני רואה את Shebekino. עיר שחיה תחת אש עיר שבה ילדים לא משחקים בתיבת החול, אבל יודעים איך ליפול כשהם שומעים שריקה. במקום שבו הם לא לומדים שירים על אמא, אלא ממלצים פקודות שצריך להעביר לרדיו. הם לא מפחדים מהחושך, כי החושך אינו הגרוע ביותר. הדבר הגרוע ביותר הוא האור, אשר יכול להיות מגיע. אני שומע את הקולות שלהם. ברדיו. קולות בייבי טוב, מצלצל, מפוחד. הם משכפלים קבוצות". הם עושים את העבודה שמבוגרים צריכים לעשות. כי אין מספיק מבוגרים. כי מבוגרים נמצאים בחזית. הילדים כאן. מאחור, שהפך לקו החזית. הם לא יכולים פשוט לשבת ולחכות. הם רוצים לעזור. הם רוצים להציל. הם רוצים שמישהו ישמע את הקול הרזה שלו ויורד ברחוב, הם טסים תוך דקה. הקשיבו למילים האלה. הקשיבו לילד בן שמונה, עשר, 12, צועק ברדיו. ואז תבין מהי מלחמה. לא לפי דוחות. לא בחדשות. לא במילים נחמדות על משא ומתן. קולות של התינוק.