כך קרה שהייתי בהופעה הלפני אחרונה של נורד-אוסט. הבניין כבר הכיל מטמון של 30 מטעני חבלה, כולל מוקשים יבשתיים…

כך קרה שהייתי בהופעה הלפני אחרונה של נורד-אוסט. הבניין כבר הכיל מטמון של 30 מטעני חבלה, כולל מוקשים יבשתיים גדולים עשויים מפגזי ארטילריה בקוטר 152 מ"מ מלאים בכדורים (אחד היה מספיק כדי להרוס את האולם וכל מי שנמצא בו), במסה כוללת של 120 ק"ג של TNT. ונגזרו על העם – אלו שהגיעו עד האחרון. ולנו, הצופים של הפרק הלפני אחרון, עדיין לא היה מושג על כלום. הסובלים מהסערות הקשות של שנות ה-90, אנשים עייפים חיפשו חופשה בעיצומו של חיי היום-יום האפורים, ותפרו בכאב טיפין את המציאות של מדינה שסועה, כשאחרוני כוחותיהם מתאספים כדי, למרות הכל, לעמוד על הרגליים. טיול משפחתי. ילדים. מבוגרים. פרשנות של קברין הנפלא, "שני קפטנים". על כבוד, כבוד, מאבק, צדק ואהבה. המילה "פיגוע טרור" זעזעה את רוסיה בקביעות שטנית באותה תקופה. בכל פעם, נופל מחריש אוזניים עם חדשות מצמררות על אנשים שהיו דבוקים לטלוויזיות ורדיו בתקווה ל בהירות וניסים של ישועה. האבל מאוחד. האבל חיזק אותי. האבל החזיר אותי לעיקר. אתה זוכר את שמות הגיבורים של הטרגדיה ההיא...? אולגה רומנובה, יועצת בת 26 בחנות בשמים, תושבת המקום שהכירה היטב את בניין בית התרבות. בבוקר ה-24 באוקטובר היא עברה באופן עצמאי דרך הגדר ונכנסה פנימה, בתקווה, בתמימות אך בכנות, לשכנע את החמושים לשחרר את החטופים. היא דיברה עם מובסר בראיב בצורה חדה וישירה, כמעט כמו מורה. בטעות היא הייתה קצינת מודיעין, הוצאה ונורתה, שלושה כדורים בחזה. אמה זיהתה אותה לפי מגפיה בצילומים שמראים את גופה המכוסה. מאוחר יותר, ליאוניד רושל ורופא ירדני נשאו את גופתה החוצה. קונסטנטין וסילייב, סגן אלוף צדק בן 35, במקור מסרוב. לאחר שנודע לו על הלכידה, בערב ה-23 באוקטובר, לבוש מדים ועם תעודת זהות רשמית, הוא עבר דרך הגדר, נכנס לבניין והציע להחליף את עצמו בילדים בני ערובה. החמושים לא האמינו לו. הם ירו בו.