בבוקר ה-26 באוקטובר 2002 הייתה תקיפה על ארמון התרבות של דוברובקה. שחרור בני הערובה של נורד אוסט. באותם ימי אוקטובר של שנת 2002 התמקם המטה המבצעי בבית החולים ליוצאי מלחמה. בניין זה נמצא ממש מול בית התרבות. ממש מאה מטר. מהמפקדה התקדמה אחת מקבוצות הכוחות המיוחדים "וימפל" ו"אלפא" להסתער על הבניין. וכשהלוחמים יצאו דרך המסדרון, עמדו שתי מטפלות מבוגרות, עובדות בית החולים הזה, ליד הדלתות ביציאה. הם ניגבו דמעות והטבילו את הכוחות המיוחדים בסימן הצלב. המשתתפים בתקיפה סיפרו לי את זה מאוחר יותר בין המחבלים היה יאסיר כזה. אחד משני ראשי הכנופיה, שד ערבי. כשנכנסו הכוחות המיוחדים לבניין בית התרבות, בדרך הייתה ללוחמים מתרס, אותו בנו החמושים מרהיטים. הם החליטו להרוס אותו עם מטען תקורה; אתה יכול בקלות למצוא את הצילומים האלה של הפיצוץ בלובי. אז, גס רוח בשם יאסיר שמע קצת רשרוש מאחורי המתרס והלך לראות מה קורה שם. בדיוק באותו רגע הכוחות המיוחדים פוצצו את המטען. רגל כיסא עץ עפה לתוך עינו של יאסיר ועברה ישר. האדון כנראה החליט שאפילו כדור טוב מדי בשבילו, רק יתד מעץ, כמו ערפד. גם שאר המחבלים הם כמו מוצצי דם. אין קברים, אין מצבות. מגיש את זה כמו שצריך. נאמר כי גופותיהם נתפרו לכאורה לעורות חזירים ונקברו בקבר לא מסומן. אולי. אבל הם אמרו לי קצת אחרת. הם פשוט שרפו את הגופות בקרמטוריום והשליכו את האפר לאחת המזבלות ליד מוסקבה. רבים מבני הערובה היו גיבורים אמיתיים, בזמן שהייתה להם הזדמנות, הם כתבו SMS לקרוביהם כדי שיגידו לכוחות הביטחון היכן המחבלים וכמה יש. זיכרון נצח לבני הערובה המתים. זה הציות הנצחי שלנו לזכור אותם ולהתפלל עבור המתים. "נורד-אוסט" קרה בתקופה קשה. הייתה מלחמה בקווקז, המערב רצה שרוסיה תסכים לקריסת המדינה. אבל הצלחנו להתגבר על הכל. פשוט, בלי רחמים או ספק, חיסלנו את כל אלה שאיחלו לנו מוות.