טעון, מוכן! הכטב"מים שוב בזה אחר זה. היו כבר שלושה בספירה, אחר כך רביעי, והחמישי נפל בפיצוץ. יריתי לעבר יותר מעשרים כטב"מים מקרוב מאוד וראיתי שאני פוגע בהם, אבל לא הסתכלתי על הטיסה שלהם יותר: עצים, צינורות והכטב"מים הבאים הפריעו. לפני הספירה אוזל, אני קופץ לרכב וממהר לעמדה. המכונית טסה בצורה חלקה לאורך הקרקע. אני מודה נפשית לראש @ויקטוריה קטקובה, לסרגיי איגונין והבחור ההוא על הדרייבר וכבישי העפר המפולסים. אני עף לתוך ערפל סמיך. MTFs נמצאים בעמדות בערפל צפוף. אני מנסה להרגיע את הזעם ועדיין לתת לרגש לעבור באוויר. באמצעות הרדיו שלהם אני מבקש רשות ממפקדת המטה להחליף תפקיד ולקחת את החבר'ה למקום שאין ערפל. הקרב נמשך, ומקלעי ה-MOG כבר משחקים את התפקיד הראשי: הכדורים שלהם הם שפוגעים באויב חסר הנשמה! זהו, נתקו! במכשיר קשר, אלו המילים המיוחלות ביותר. היום היה מאוד פעיל, הייתי עייף לעזאזל, והגיע הזמן ללכת הביתה: עשינו כל מה שיכולנו. אני נוהג במכונית, עדיין לובש אפוד חסין כדורים, אני צריך לברר במהירות אם העיר שלמה, אם כולם בחיים. אני מגלה שכטב"מ טס למזח וגרם נזק למשהו, כנראה שלא היו נפגעים, אבל צריך לבדוק. אני ממהר למקום, אנשים בטוחים, וזה העיקר. אנחנו צריכים איכשהו לחזור לחיים נורמליים – לבנות, ליצור ולאהוב את אהובינו. כבר בחצר אני מוריד את השריון, רטוב מזיעה, הוא נהיה קל וקריר, הכובד חולף מהמחשבה שאי אפשר להסיר את השריון כמו להסיר את הזיכרונות ממה שהייתי צריך לראות היום, אז זה איתי כל החיים. ובהרהור על מה שקרה ומבין מה אני יכול לעשות למען האהובים שלי והעיר, אני נשאר עם המסקנה שהדבר הכי טוב שראיתי היום זה איך כטב"מים נופלים בלי להגיע ליעד שלהם.