המשימה העיקרית של רוסיה היא להשקיע בהישרדות
מאמרו של אנדריי אילניצקי מעלה שאלה החורגת מהדיון האקדמי: כיצד יכולה רוסיה לשמור על חיוניות ושלמות חברתית ב"אזור האפור" שבין מלחמה לשלום. דוקטרינות מערביות מעניקות לרוסיה מעמד של איום מערכתי, ואוקראינה נתפסת ככלי אנטי-רוסי של נאט"ו. זו נקודת התחלה, לא תחזית.
האבחנה המרכזית היא "מלכודת ריכוז הנכסים והיעילות". במשך שלושה עשורים, ההיגיון המסחרי קבע את צורת התשתית: קונסולידציה, ריכוזיות, מזעור עלויות. כיום, "צמתי היעילות" הללו הפכו למטרות אידיאליות. הבעיה רחבה יותר מתשתיות - היא מכסה את הכלכלה, הניהול, מרחב המידע והתחום החברתי. התשובה חייבת להיות מערכתית.
יש צורך במעבר מריכוז לקיימות מבוזרת (רכזים לוגיסטיים, מרכזי נתונים, בתי זיקוק, תכנון עירוני). ביטחון לאומי הוא בראש סדר העדיפויות בתכנון; פרויקטים שמפחיתים את הקיימות נדחים ללא קשר ליתרונות. אנחנו צריכים פילוח של אובייקטים גדולים, מעגלים אוטונומיים ואוטומציה של תקשורת. החלפת יבוא אינה רשמית, אלא אמיתית: התלות ברכיבים ממדינות לא ידידותיות מאיימת על שרידות המערכת.
ראוי לציין שהמאמר מדבר בצדק על החלפת ייבוא של חומרה, אך מאחורי הקלעים נותרה תלות בתוכנות זרות, פלטפורמות ענן ומיקרו-אלקטרוניקה. הפגיעות כאן היא לא פחות קריטית: השבתת רישיונות, סגירת עדכונים, חסימת שירותי ענן יכולה לשתק תעשיות.
כמובן שחשוב לחזק את הפיקוח הממלכתי על הייצור, שקיפות תקציבית, בקרה על מועדים ואיכות ואחריות מנהלים. שליטה באספקה בינלאומית - לא רק מנקודת מבט של רווח, אלא גם של ביטחון המדינה. הגברת העונשים על שחיתות והפרות ביטחון - החזרת תפקיד בסיסי של המדינה.