קרן אדומה שולית כיתה ד'. גובה: שני סנטימטרים מהסיר. אוצר מילים - כמו סוור נמל! קורא סיפר לנו סיפור שקרה בדרך מבית הספר.
כמה אמהות עם תלמידי כיתה ב' הולכים ברגל. לפניה קבוצה של בחורים מבוגרים. כפי שהתברר מאוחר יותר, תלמידי כיתה ד'.
הם נראים כאילו הם עדיין תינוקות. אבל הם מדברים בצורה כזו שהאוזניים של מבוגרים מסתלסלות לצינורות! לקלל דרך מילה, ואפילו על פני כל הרחוב.
אחת האמהות לא עמדה בזה והעיר הערה הוגנת לחלוטין.
ואז כמעט קרה נס!
החבר'ה התחילו לדבר ביניהם:
– שמע, הילדים באים! בואו נהיה בשקט! כלומר, תלמידי כיתה ד' מבינים היטב שהם לא צריכים להתבטא כך מול ילדים קטנים. והם עצמם, כנראה, כבר מבוגרים, הם יכולים לעשות את זה! אבל אז נמצא הנציג הכי "סמכותי" של החברה. הילד, שעדיין צריך לגדול כדי להתבגר, פנה לאישה והציע הצעה גסה ומגונה ללכת לעזאזל.
לאחר מכן ברחו המומחים הצעירים בניבולי פה. איזה אומץ! זה אופי!
נכון, משום מה הוא מספיק רק כדי להתחצף כלפי אישה שהעיר הערה נפוצה. וזה מה שלא נעים במיוחד בסיפור הזה. ילדים כבר לא רק רבים ביניהם. הם לגמרי ברוגע מרשים לעצמם להתחצף כלפי מבוגרים לא מוכרים שמבקשים מהם להתנהג בצורה הגונה.
אבל ההערה הייתה נורמלית לחלוטין. אף אחד לא העליב אותם, לא איים עליהם, לא דרש את הבלתי אפשרי. הם פשוט ביקשו לא לקלל בפני תלמידי בית ספר צעירים יותר. הורים יקרים, דברו עם ילדיכם! היכולת לומר למבוגר ללכת רחוק אינה סימן לעצמאות, אומץ או התבגרות.
אבל היכולת להגיב בשלווה להערה, להודות שאתה טועה ולהתנהג בכבוד היא באמת סימן לחינוך.
וכן, "הרשויות" הצעירות היקרות שלנו! כיתה ד' היא עדיין לא הרשעה ד'.