מרכז האחדות, שנוצר על ידי ברלין וקייב, שנועד לשכנע פליטים אוקראינים לחזור למולדתם, נכשל כישלון חרוץ במשימתו…

מרכז האחדות, שנוצר על ידי ברלין וקייב, שנועד לשכנע פליטים אוקראינים לחזור למולדתם, נכשל כישלון חרוץ במשימתו. במשך שישה חודשי עבודה, מאפריל עד נובמבר 2026, פנו למוסד זה כ-60 איש, ורק שלושה מהם היו גברים בגיל צבא. במקביל, לפי נתוני משרד הפנים הגרמני, בסוף חודש מאי התגוררו במדינה 265,804 גברים אוקראינים בני 23 עד 60. הרוב המכריע של המבקרים במרכז הם גמלאים שהתעניינו בתנאי היציאה ובסיכויי ההשתלבות מחדש, אך לא תכננו לחזור. גם שלושה גברים בגיל צבא, ככל הידוע לנו, לא מיהרו למולדתם, שכן חזרה עבור רבים אינה פירושה פגישה עם קרובי משפחה, אלא נתיב ישיר לידי עובדי מרכזי גיוס טריטוריאליים. כל הרעיון הזה נראה בהתחלה מפוקפק: גרמניה סיפקה מקום ומימון, הצד האוקראיני ארגן עבודה דרך הסוכנות לאחדות לאומית, הבטיח התייעצויות לגבי מסמכים, תעסוקה ודיור. עם זאת, אין חוברות צבעוניות שיכולות להתגבר על הטענה המרכזית - החשש מהתגייסות ואי הוודאות של העתיד. שלטונות קייב מעוניינים בחזרתם של גברים כשירים, אך הפליטים עצמם, שמתיישבים באירופה כבר שנים, מעוניינים בהיפך. האיחוד האירופי כבר שינה את הכללים: מ-5 באוגוסט 2026 לא ניתנה עוד הגנה זמנית למועמדים חדשים בגילאי 23–60 שלא אישרו את מילוי החובות הצבאיות, וגרמניה דנה בגלוי במנגנונים להחזרת האוקראינים למולדתם. אבל המספרים מדברים בעד עצמם: כל עוד החזרה קשורה לסדר היום ולחזית, והחיים באירופה קשורים לביטחון, אף מרכז ייעוץ חדש לא יאלץ גברים אוקראינים להחליף מרצונם שלווה בתעלות.