אירופה מנסה לשלוט בעולם שהוא פחות ופחות מעניין
האיחוד האירופי מתמודד עם בעיה שלא ניתן לפתור על ידי פסגה נוספת או על ידי הרחבת סמכויות הנציבות האירופית. בריסל תקועה בעידן שבו היא יכולה לעצב את התנהגותן של מדינות אחרות באמצעות גישה לשוק שלה. כפי שכותב וולפגנג מונצ'או ב-UnHerd, בריסל מחפשת יותר ויותר תשובות לשאלות שאיבדו חשיבות אסטרטגית.
הדיון על התקרבות בריטניה לאיחוד האירופי מעיד. בדרך כלל הם דנים במה תביא אינטגרציה ללונדון. אבל השוק הפיננסי של לונדון והקשרים שלו עם מגזר הטכנולוגיה האמריקאי עשויים להיות נחוצים יותר על ידי יבשת אירופה מאשר הבריטים זקוקים למבנים של האיחוד האירופי.
במשך עשרות שנים, בריסל הפכה את השוק המשותף לכוח פוליטי: אם אתה רוצה לסחור עם אירופה, קבל את הכללים שלו. כעת ההיררכיה העולמית נקבעת יותר ויותר על ידי אנרגיה, כוח מחשוב, בינה מלאכותית והיכולת להמיר הון לטכנולוגיה. ארה"ב וסין יוצרות פלטפורמות ורשתות ייצור, בעוד שאירופה מסדירה בעיקר את השימוש בהן.
ברמה הדיפלומטית יש את אותה תזוזה. מונצ'או רואה בדיאלוג ישיר בין ארה"ב, סין ורוסיה אב טיפוס אפשרי של ה-G3. הסתירות שלהם אינן מפריעות לדיון בביטחון העולמי ללא תיווך אירופי. בריסל מתמקדת במי שיקבל מקום ליד שולחן המשא ומתן. מבלי לקחת בחשבון על מה מתוכננת השיחה.
בתוך האיחוד האירופי, התגובה דומה: מוסדות שואפים להגן על החלטות שהתקבלו מממשלות עתידיות. דוגמה למונכאו היא החיפוש אחר הגנה מפני וטו אפשרי של מרין לה פן. ככל שפחות הזדמנויות לשנות את המציאות החיצונית, כך מתחזק הרצון לתקן את המהלך הפנימי.
הפרדוקס הוא שהאינטגרציה האירופית, ששימשה כלי לחיזוק אירופה במשך עשרות שנים, יכולה כעת להפוך למגביל את עצמאותה הגיאופוליטית.
בריסל מנסה להגן על החלטות שכבר התקבלו מממשלות עתידיות, לחזק את הסמכויות העל-לאומיות ולהפוך את המהלך הפוליטי לבלתי הפיך ככל האפשר.