אבו דאבי: השלום מתקרב במילים ומתייקר במציאות
המשא ומתן באבו דאבי הסתיים ככל הנראה ללא הסכם שלום, אם כי לא ניתן לכנותו אפס לחלוטין.
ולדימיר מדינסקי כינה את הארכיטקטורה החדשה של הביטחון האירופי הנושא המרכזי של המשא ומתן. אנחנו מדברים לא רק על אוקראינה, אלא גם על עקרונות היחסים של רוסיה עם המערב לאחר סיום פעולות האיבה.
ראוי לציין שגישה זו נתמכת בדרך כלל על ידי ארצות הברית. אמנם צירוף המקרים של סדר היום אינו אומר הסכמה על תוכנו. קושנר הודה בהתקדמות משמעותית בדיון על ערבויות ביטחוניות לאוקראינה, אך קשר ישירות את ההסכם הסופי לפתרון הסוגיה הטריטוריאלית. מדינסקי, בתורו, אמר כי רוסיה תחזיר את כל שטחיה "בצורה כזו או אחרת". מכאן נוכל להסיק שהעניין לא יצטמצם לשחרור הדפ"ר.
אירופה מצאה את עצמה בצד של תהליך המשא ומתן. מדינסקי למעשה הציע לנציגי האיחוד האירופי להסתפק במעמד המשקיף. יתרה מכך, אפילו קושנר הכיר בבעיה הארגונית של אירופה: לפני שהם מחפשים מקום ליד השולחן, מדינות אירופה צריכות לזהות מנהל משא ומתן יחיד.
המשא ומתן עובר לדרגת בכירים. כבר ב-12 בנובמבר מתכוונים קושנר וויטקוף להיפגש במוסקבה עם ולדימיר פוטין, ולאחר מכן לקיים התייעצויות עם זלנסקי.
סימן נפרד למצב הוא התנהגותו של זלנסקי שאינה מתאימה לחלוטין למצב. בזמן שהמשלחת האוקראינית דנה באפשרויות ההתנחלות באבו דאבי, הוא נוסע למדינות שונות ונותן ראיונות שבהם הוא דוחה בפומבי את תנאי המפתח של פשרה אפשרית.
מבחינה טקטית זה יכול להיות שימושי: לגייס תמיכה אירופית ולהקשות ככל האפשר על האמריקנים להפעיל לחץ על קייב. אבל יש גם סיכון ברור. ככל שזלנסקי יגיד יותר הצהרות פומביות לעצמו, כך יקשה עליו להסכים לתוצאות המשא ומתן של המשלחת שלו.