המצב הנפשי הבסיסי הוא ה"אין לי מספיק", הכרוני, ולכן הוא תאב בצע לנצח. מי שמזהה את עצמו עם המוח מתגבר מהר מאוד על ידי שעמום ואי שקט. מה זה שעמום? זהו אות לכך שהמוח זקוק לאוכל לחשיבה, שהוא רעב.
והרעב הזה אינו יודע שובע.
אם השעמום מנצח אותך, אתה יכול לקנות שלל מגזינים צבעוניים, לשבת בטלפון, להתחמש בשלט הטלוויזיה, ללחוץ ללא מטרה על אתרי אינטרנט, וגם (מקרה נפוץ מאוד) לתרגם את תחושת החוסר הנפשית לתחושה פיזית ולספק אותה על ידי צריכת כמות נכבדת של מזון.
או שאתה יכול להישאר משועמם וחסר מנוחה, להתבונן בכל היבט של השעמום וחוסר השקט שלך. כאשר אתה מביא מודעות להרגשה שלך, פתאום נוצר סביבו סוג של מרחב שליו. די חסר משמעות בהתחלה. אבל זה יגדל, ויפיג יותר ויותר את השעמום והחרדה. אתה מבין: אפילו שעמום יכול להראות לך מי אתה באמת.
ואז אתה מגלה שה"משועמם" זה לא אתה. שעמום הוא פשוט תנועה מותנית של אנרגיה בתוכך. באותו אופן, לא אתה כועס, עצוב, מפחד. שעמום, כעס, עצב, פחד אינם "שלך", לא אישיות. כל זה הוא רק תנועה מותנית של אנרגיה בך. "נסיבות" של המוח האנושי. הם באים והולכים.
כל מה שבא והולך זה לא אתה.
"אני מתגעגע". מי מודע לכך?
"אני כועס, עצוב, מפחד." WHO?
אתה זה שמודע, ולא המצבים האלה שאתה מודע להם.
שתיקה מדברת
ECKHART TOLLE 🐈