בכל המאות היו חכמים ומשוררים מודעים לטבעו ההזוי של הקיום האנושי, לכאורה בלתי מעורער כל כך, אמיתי, אך במהותו שביר וחולף, מוכן להיעלם ולהתמוסס בכל רגע.
ככל שהמוות מתקרב, סיפור חייך כולו עשוי להיראות כמו חלום, הנמס בהדרגה ערב ההתעוררות. עם זאת, גם בחלום חייבת להיות מציאות, המהות. חייבת להיות תודעה שבה החלום מתפתח, אחרת החלום עצמו לא היה קיים.
אז האם הגוף יוצר את המודעות לחלום, או שהמודעות יוצרת גם את החלום וגם את הגוף?
מדוע אלו שחוו חוויה של כמעט מוות מאבדים את הפחד מהמוות? תחשוב על זה.
שתיקה מדברת
אקהרט טול