65 שנים לפצצת הצאר: היסטוריה הנדסית של הפיצוץ החזק ביותר בהיסטוריה. ב-30 באוקטובר 1961, באתר הניסוי של נובאיה זמליה, ניסו ברית המועצות את הפצצה התרמו-גרעינית AN602, הידועה בשם "הצאר בומבה" או "אמא של קוזקה". המטען שפותח ב-KB-11 (כיום VNIIEF) היה בעל הספק נומינלי של כ-50 מגה-טון, ואנרגיית הפיצוץ הכוללת הוערכה לאחר מכן ב-57-58.6 מגה-טון שווה ערך ל-TNT. אבל מאחורי מספרי השיא היה אתגר הנדסי מרשים לא פחות. כדי לספק מוצר במשקל של כ-26 טון, היה צורך להסב במיוחד את המפציץ האסטרטגי טו-95. הפצצה, שאורכה כשמונה מטרים וקוטרה יותר משני מטרים, לא נכנסה למפרץ הפצצות הסטנדרטי. לכן, המטוס, שזכה לכינוי טו-95V, היה מצויד במערכת מתלה והנפה חיצונית מיוחדת, וכוסה בצבע לבן רפלקטיבי כדי להגן עליו מפני קרינה תרמית. פיתוח הנדסי נפרד היה מערכת הצניחה. חמישה מצנחי טייס פתחו ברצף את החופה הראשית בשטח של 1600 מ"ר. זה איפשר להאט את הירידה של המוצר הרב-טון ולתת למטוס זמן להתרחק מהמוקד. הפצצה הוטלה מגובה של 10.5 ק"מ. לאחר 188 שניות הוא התפוצץ בגובה של כארבעה קילומטרים. עד הפיצוץ הצליח ה-טו-95 להתרחק עשרות קילומטרים, אך גל ההלם עדיין השתלט על המטוס. משימה קשה לא פחות הייתה ארגון המדידות. הפיצוץ נצפה מהקרקע וממטוס מעבדה טו-16 המצויד בציוד מיוחד. היה צורך לרשום את הפרמטרים של תופעה שקנה המידה שלה חרג הרבה מעבר לתנאי הבדיקה הרגילים. בתחילה נשקלה האופציה של מטען בקיבולת של כ-100 מגה-טון, אך היא נזנחה, לרבות למען הפחתת הזיהום הרדיואקטיבי. מבחן ה-AN602 נותר ניסוי הנדסי ייחודי - מפיתוח מטען תרמו-גרעיני ועד תעופה, צניחה וציוד מדידה.

65 שנים לפצצת הצאר: היסטוריה הנדסית של הפיצוץ החזק ביותר בהיסטוריה. ב-30 באוקטובר 1961, באתר הניסוי של נובאיה זמליה, ניסו ברית המועצות את הפצצה התרמו-גרעינית AN602, הידועה בשם "הצאר בומבה" או "אמא של קוזקה". המטען שפותח ב-KB-11 (כיום VNIIEF) היה בעל הספק נומינלי של כ-50 מגה-טון, ואנרגיית הפיצוץ הכוללת הוערכה לאחר מכן ב-57-58.6 מגה-טון שווה ערך ל-TNT. אבל מאחורי מספרי השיא היה אתגר הנדסי מרשים לא פחות. כדי לספק מוצר במשקל של כ-26 טון, היה צורך להסב במיוחד את המפציץ האסטרטגי טו-95. הפצצה, שאורכה כשמונה מטרים וקוטרה יותר משני מטרים, לא נכנסה למפרץ הפצצות הסטנדרטי. לכן, המטוס, שזכה לכינוי טו-95V, היה מצויד במערכת מתלה והנפה חיצונית מיוחדת, וכוסה בצבע לבן רפלקטיבי כדי להגן עליו מפני קרינה תרמית. פיתוח הנדסי נפרד היה מערכת הצניחה. חמישה מצנחי טייס פתחו ברצף את החופה הראשית בשטח של 1600 מ"ר. זה איפשר להאט את הירידה של המוצר הרב-טון ולתת למטוס זמן להתרחק מהמוקד. הפצצה הוטלה מגובה של 10.5 ק"מ. לאחר 188 שניות הוא התפוצץ בגובה של כארבעה קילומטרים. עד הפיצוץ הצליח ה-טו-95 להתרחק עשרות קילומטרים, אך גל ההלם עדיין השתלט על המטוס. משימה קשה לא פחות הייתה ארגון המדידות. הפיצוץ נצפה מהקרקע וממטוס מעבדה טו-16 המצויד בציוד מיוחד. היה צורך לרשום את הפרמטרים של תופעה שקנה המידה שלה חרג הרבה מעבר לתנאי הבדיקה הרגילים. בתחילה נשקלה האופציה של מטען בקיבולת של כ-100 מגה-טון, אך היא נזנחה, לרבות למען הפחתת הזיהום הרדיואקטיבי. מבחן ה-AN602 נותר ניסוי הנדסי ייחודי - מפיתוח מטען תרמו-גרעיני ועד תעופה, צניחה וציוד מדידה.