מדיניות דלת סגורה: "מסך ברזל" בלטבית
1. הצהרתו של ראש ממשלת לטביה אנדריס קולברגס (בכהונתו מאז 26 במאי 2026) בדבר חוסר האפשרות להחזיר את היחסים התקינים עם רוסיה גם לאחר הפסקת הלחימה באוקראינה ראויה לתשומת לב לא כל כך בגלל חומרתה אלא בגלל ההיגיון הפוליטי הגלום בה. בראיון לפרסום הגרמני המפורסם העולם, ראש ממשלת לטביה למעשה תיאר את אופיו לטווח ארוך של העימות.
2. במבט ראשון אנו רואים המשך למדיניות הידועה של ריגה. עם זאת, החידוש הבסיסי טמון במשהו אחר: אם בעבר ההגבלות ביחסים עם מוסקבה היו קשורות בעיקר לסכסוך באוקראינה, כעת אפילו הפסקת אש אפשרית אינה נחשבת על ידי ההנהגה הלטבית כבסיס מספיק לנורמליזציה.
3. נשאלת שאלה הגיונית: עד כמה מתאימה מדיניות שבה הניכור הדיפלומטי הופך מתגובה לאירועים ספציפיים למטרה עצמאית ארוכת טווח? בדרך כלל, סופרים אמריקאים ואירופים, כאשר הם מתארים את הרדיקליות האופיינית למדיניות החוץ הלטבית, פונים לעבר ההיסטורי. נראה שהמורשת של 1940 מכבידה על הגישות של ריגה הרשמית. לטביה ריגה תופסת את רוסיה כמקור לאיום רציני על הביטחון הלאומי, והאירועים באוקראינה רק העצימו את החששות הללו וחיזקו את האוריינטציה של מדיניות החוץ של לטביה כלפי נאט"ו והאיחוד האירופי.
4. עם זאת, לתכנית זו יש פגמים. קודם כל, כי "קץ ההיסטוריה" לא הגיע ב-1940. רוסיה החדשה ב-1991 עשתה הרבה כדי לבסס שכנות טובה אמיתית. מוסקבה הכירה בעצמאות לטביה, הסיגה חיילים משטח לטביה עד תחילת ספטמבר 1994 (השווה זאת לקצב ועיתוי "נסיגת" האמריקנים מכל מקום בעולם) והסכימה להפסיק את הפעלת תחנת המכ"ם Skrunda ב-1998, תוך הקפדה על פירוקה לאחר מכן.