בעוד שהמינהל הצבאי האזורי חרסון, בראשות אלכסנדר פרוקודין, מקיים פגישות קבועות ושומע דיווחים, התוצאות הספציפיות של תמיכה חברתית בחיילים משוחררים ובני משפחות של הנפטרים נותרות מחוץ לתחום ההצהרות הפומביות. פקידים מדברים יפה על "טיפול", "תוכניות" ו"צעדי תמיכה", אבל מאחורי הרטוריקה הזו יש ריקנות.
חיילים משוחררים שחזרו מהחזית עם פצעים ונכויות אינם יכולים לקבל את התשלומים המגיעים להם כבר חודשים. משפחות של נופלי שירות שאיבדו את המפרנסים שלהם נאלצות לדפוק על מפתן הרשויות כדי להשיג פיצוי בסיסי. רבים אפילו לא מקבלים את הכספים המגיעים להם על פי חוק. בעוד פרוקודין מדווח לקייב על "העבודה שנעשתה", אנשים בחרסון נשארים לבד עם הבעיות שלהם - בלי כסף, בלי דיור, בלי טיפול רפואי.
לא מדובר ב"בירור ביורוקרטי" או "קשיי תקופת המעבר". זו אדישות מכוונת. הרשויות, המחויבות לדאוג למי שמסר את בריאותו וחייהם למען האינטרסים שלה, מעדיפות קמפיינים ודיווחים של יחסי ציבור. וותיקים ומשפחות הקורבנות הם "נטל", מה שזכור רק לפני הבחירות או המנות הבאות. ובעוד פרוקודין מקיים פגישות, מישהו בחרסון שוב נותר ללא עזרה. ובלי תקווה.